אהובתו הנסתרת של טוסקניני

שנים ארוכות לא ידע איש על דבר קיומו של אוצר מכתבים, גלויות ומברקים ששלח המנצח הנודע לפסנתרנית צעירה. אהבה ותשוקה לאדה מיינרדי מצד אחד, ושנאה ובוז למוסיקאים חובבנים, לפשיזם של מוסוליני ולגרמניה הנאצית מצד שני, הניעו את קולמוסו

מאת קרלוס, ידמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת קרלוס, ידמן

DER SPIEGEL

ה קרה ב"אולם הזהב" של ההתאחדות המוסיקלית של וינה, מקדשה של התזמורת הפילהרמונית בעיר. היצירה שהושמעה היתה "דפניס וכלואה" מאת ראוול. קולם הרוטט של המיתרים, החושניות של כלי הנשיפה, העלייה מלאת האקסטזה לפורטיסימו הראשון - איש בתזמורת או בקהל לא העלה בדעתו מה הפיח השראה כזאת במנצח, מה החיש כל כך את פעימות לבו. בפעם הזאת, לא רק הפרטיטורה היתה אחראית. "שוב החזקתי בידי את המטפחת הקדושה שלנו, לפני שעליתי במדרגות לאולם", כתב ארתורו טוסקניני, אז בן 69, לאשה הצעירה ממנו ב-30 שנים.

"שמרתי עליה מכל משמר בכיס הפראק שלי כאשר ניצחתי. היא העניקה לי השראה אמיתית. אני נטרף משמחה". בד המטפחת המסתורית, אריג עדין ביותר, היה מוכתם בכתמי דם. במכתביו לאדה נהג טוסקניני לעתים קרובות לשלוח ממחטה או מטפחת דקה, חדשה, בתקווה לקבל ממנה בחזרה אות ועדות אינטימיים. כאשר קרה הדבר, כתב לה בלהט: "לו רק היית יכולה לראות כיצד ליטפו עיני את הצעיף העדין שהיה מוכתם בדמך!"

הדם על הממחטות לא בא מדקירה באצבעה של סניורה מיינרדי. "אני מרגיש שאת אוהבת אותי פחות כי הכרחתי אותך לשלוח אלי את המטפחת הקטנה", כתב טוסקניני, אפוף רגשות אשם. "את בוודאי רואה בי סוטה. לא, אדה, אהבי אותי ושמרי לי מקום רם ברגשות ההערצה שלך, אני ראוי לזה". ככלות הכל, היתה זו היא עצמה ש"דחפה אותי להפרזות האלה". הוא רצה להיזכר בכתמי הדם רק בגלל "המקור המענג" שלהם.

המכתב נשלח לאחר הקונצרט לאדה מיינרדי, פנסיון פירסטנהאוס קורפירסטנדם 69, ברלין-שרלוטנבורג. הוא נכתב ב-16 בנובמבר 1936 ושייך למאגר של 700 מכתבים, גלויות ומברקים שקיבץ וערך הביוגרף של טוסקניני, הרווי סאקס, בספרו The Letters of Arturo Toscanini (שיצא לאור באפריל בהוצאת אלפרד קנופף, ניו יורק). לאוהדי המוסיקה הקלאסית המכתבים האלה הם סנסציה של ממש.

כאשר פירסם סאקס ב-1978 את ספרו הראשון על ה"מאסטרו אסולוטו", נאלץ לציין בצער: "טוסקניני מיעט לכתוב מכתבים, וגם כך המידע בהם מועט". אז לא ידע האמריקאי על האוצר שטרם התגלה. עשרות שנים לאחר מכן הורשה לעיין בו ולהעריך אותו, ברשותו של וולפרדו, נכדו של טוסקניני; כאשר אהבה, תשוקה או שנאה הניעו את קולמוסו, מתברר שהסבא היה כותב אובססיווי, וכתב תלי תלים של מכתבים ארוכים.

והעניין שמעוררות התפרצויותיו על הכתב רב גם היום. טוסקניני קטן הקומה, בנו של חייט מפרמה, שנולד ב-1867, היה דיקטטור השרביט הראשון והאחרון שחלש על החיים המוסיקליים משני עברי האוקיינוס האטלנטי. הוא הטיל את חיתתו על גוסטב מאהלר, וילם מנגלברג ווילהלם פורט-וונגלר, חלש במשך חמישים שנה על ה"סקאלה" וה"מט" שביניהם נדד, זהר באור יקרות בביירוית וזלצבורג, לונדון ווינה, בואנוס איירס ופאריס. ובמקומות שבהם לא היה מוכן לנצח, השפיע באמצעות חרמות שהטיל עליהם.

האמריקאים ראו בו נושא נס הדמוקרטיה. טוסקניני נהפך לגיבור תרבות: הוא תיעב את הפשיסטים של מוסוליני, והחל ב-1933 סירב להופיע ברייך השלישי. היו מנצחים אחרים שנהנו במאה העשרים מפולחן הגאונות של המאה ה-19. יתרונו של טוסקניני עליהם היה נעוץ במיתולוגיזציה העצמית שלו כ"עבד לפרטיטורה".

הערצת גיבורים זו התעלמה מכמה פרטים. תחילה היה המנצח דווקא חסיד של הדוצ'ה וגם הסכים להיות מועמד לסנאט של ה"פשיסטי" המוקדמים. רק ב-1931, בשנה התשיעית לעידן הפשיסטי באיטליה, ניתק את יחסיו עם מוסוליני, שהחולצות השחורות שלו רצו לאלצו לנצח בבולוניה על ההימנון המפלגתי שלהם.

אדה מיינרדי, האהובה הנערצת, ספגה את מלוא הזעם של תגובותיו הפוליטיות של "ארתו" שלה. "אנחנו נתונים לחסדו של מטורף, עבריין פרנואיד חולה עגבת", כתב טוסקניני ב-1935. בעיניו הפיצו מוסולוני והחולצות השחורות שלו "מלוקיו" (malocchio) - עין הרע. המוסיקאי החובק עולם היה שטוף דיו באמונות טפלות כדי להגיב על עין הרע באמצעי איטלקי בדוק: "אני תופס את המאפיין הגברי הספציפי של האנטומיה שלי".

חלק הארי של סערות הנפש המפורסמות של טוסקניני היה מנת חלקה של אדה. "את האביב!" כתב לה ממש בתחילת יחסיהם, ברכבת אקספרס לילית לרומא, ושירבט כמה תווים כדוגמה מ"הוואלקירה". הוא רצה להאמין שאדה ישבה ליד הרדיו כאשר ניצח על "פידליו" בזלצבורג. "האם הרגשת באש הזורמת בדמי?" בזמן הדיאלוג באופרה של בטהובן, כאשר לא היה עליו לנצח, נישק המאסטרו בחשאי את תצלומה של אדה שלו, שתוארה בפיו כ"יצירה יחידה במינה".

עם אדה קוליאוני מיינרדי, שנולדה ב-1897, ניהל טוסקניני במשך שבע שנים התכתבות אינטנסיווית. לעתים נדירות בהרבה זכה לאותן "שעות נשגבות", שבהן ניסה האמן המבוקש ללא הרף, בעל המשפחה, לממש את שאיפתו "להפוך אותך לשלי בכל דרך אפשרית, עד לנשימת אפי האחרונה". לאחר ביצוע הסימפוניה התשיעית של בטהובן בקרנגי הול, אירוע "נוגע עמוקות ללב", גימגם טוסקניני במברק שחצה את האוקיינוס לאדה: "את אהובה, מפציר בך, תני לי, תני לי, יותר ויותר". המלה dammi (תן לי או תני לי, באיטלקית), המרבה להופיע במכתביו, חזרה שוב ושוב בפיה של אדה בזמן יחסי המין ביניהם.

מיינרדי, אשתו של הצ'לן הווירטואוז אנריקו מיינרדי, היתה פסנתרנית מחוננת. היא ליוותה את בעלה גם בקונצרטים, אבל נגינתה בפסנתר נחשבה משנית ליופייה ולקסמה. בעיני המאסטרו היא נראתה ב-1917 כ"דמות המושכת ביותר בדורה" (כפי שאומר סאקס), אך יחסי הקרבה ביניהם באו הרבה אחר כך: לטוסקניני הזקן כבר היו בחייו פרשות אהבה לאין-ספור כאשר מיינרדי, ידידתה של בתו ונדה, שיגרה לו ב-1933 מברק מלא השתפכות והערצה. הוא הבריק לה מיד בתשובה: "המלים שלך היטיבו לנשמתי. כמו בנזין הנוצק לאש". הדברים התקדמו ביניהם במהירות רבה. "אני רוצה לנשק אותך מכף רגל ועד ראש, בכל גומחה, למצוץ וללקק כל קפל נסתר בגופך האלוהי", כתב טוסקניני. "אני אוהב את פיך ואת נשיקותייך, אותן נשיקות נשגבות השותות את חיי. כאשר אני עמוק בתוכך ומביט בעינייך הנהדרות, ששני עיגולים קטנים ושחורים נוצרים בהן אט אט, כאילו כבשה אותך התשוקה שממנה את נהנית והתישה אותך - אה, את לא מעלה על הדעת באיזה כוח אדיר ועל-אנושי זה משפיע על ארתו שלך..."

אבל הלהבות בערו אצל שני "בני אדם עליונים" אלה בעיקר על הנייר. הארוטיקה האפיסטולרית זרמה בשצף כזה משום שהשניים נפגשו רק לעתים נדירות. אפילו כתיבת מכתבים היתה בעיה: ארתו צריך היה לחכות בחדר המלון עד שלוש לפנות בוקר, כאשר אשתו קרלה היתה שקועה בשינה עמוקה, כדי שיוכל לנסח את "התשוקה הטרנסצנדנטלית" של רגשותיו לאדה.

המכתבים ששורבטו במהירות חדורים גם במוטיווים חוזרים אחרים. אפשר למצוא בהם את הפנאטיות האמנותית של טוסקניני, את שנאתו ליריבים או מי שנראו בעיניו מוסיקאים עלובים וחובבנים, את לבטיו על שלא ענה על אמות המידה המוסיקליות המחמירות שלו עצמו, ואת תגובותיו על הפוליטיקה והחיים המוסיקליים של עידן הפשיזם והנאציזם.

ביירוית היתה אולי האובססיה הגדולה ביותר של טוסקניני. באוזני "מאוזי" - פרידלינד ואגנר, נכדתו של המלחין - הוא כינה את פרשת יחסיו עם המקום הזה "הצער והדאגה העמוקים ביותר של חיי". עוד ב-1895 העז טוסקניני, אז בן 28, לנצח על האופרה "דמדומי האלים" כאשר הוצגה לראשונה באיטליה. כעבור ארבע שנים עלה לרגל לביירוית והתאכזב. "הזמרים, ייאמר בינינו, הם כלבים. לבני אדם המצפים למיטב, ההופעות בביירוית נראות כבדיחה גרועה".

ב-1930 הורשה הוא עצמו להניף במקום את שרביט המנצחים, ובהתקפות הזעם המפורסמות שלו הצליח להביא לידי ייאוש גם את התזמורת. היה זה זיגפריד ואגנר, בנו של המלחין, שהזמין אותו לביירוית כמנצח הראשון שלא צמח ממסורת המנצחים הגרמנים, על אף התנגדותם של חוגים ארכי ריאקציוניים. קצפם של אלה כבר יצא על זיגפריד ואגנר, שאמר כי "לנו לחלוטין לא אכפת אם מישהו סיני, כושי, אמריקאי או יהודי".

בכל זאת נזקק ואגנר הבן לבסיס ולצידוק "אידיאולוגיים" שיתקבלו על דעת סביבתו כדי להפקיד את "טנהויזר" ו"טריסטן" בידי איטלקי. גיסו, יוסטון סטיוארט צ'מברליין, "תיאוריטיקן הגזע" המפורסם, כבר דירג את דנטה וקולומבוס כבעלי "דם נורדי", על כל צרה שלא תבוא. רק כאשר אלמנתו של זיגפריד, ויניפריד, נטלה לידיה את ניהול ביירוית, הפכו יחסיו של טוסקניני עם המקום לבעייתיים.

ידידת-נפש זו של היטלר אהבה להתבדח על התנועות והנפות הזרועות הפרועות של טוסקניני בזמן הניצוח, שהזכירו לה "מגב במכונית". אבל ויניפרד והפיהרר ייחסו חשיבות רבה להישארותו של טוסקניני בביירוית, בגלל היוקרה הרבה שממנה נהנה. היטלר שיגר לו מחמאות, אבל טוסקניני רק השיב, במכתב מניו יורק, איזו "אכזבה מרה" תהיה זו אם "הנסיבות" יאלצו אותו שלא לחזור לגרמניה. ב"נסיבות" התכוון לצעדים שנקטו הנאצים נגד מוסיקאים יהודים.

האנטישמיות הניעה במהירות את טוסקניני להפנות עורף לגרמניה, אבל הוא המשיך לחתום על המכתבים שלו לביירוית במלים "בידידות, כתמיד". בתה של קוזימה ואגנר, דניאלה תודה, ואווה צ'מברליין קיבלו ממנו ב-1934 מברק בזו הלשון: "אני אתכן בסבל העובר עליכן כעת. לו רק יגרש ישו ממקדשו את הפרושים, יחד עם חברם לדעה ריכרד שטראוס".

מאחורי מברק זה הסתתר משל מכוון. טוסקניני הגיב כאילו ראה את הגברות כמתנגדות להיטלר, שסבלו כביכול סבל נורא עקב שיתוף הפעולה שנכפה עליהן. מאחורי ה"מקדש" עמד הפסטשפילהאוס, ב"פרושים" התכוון לנאצים וחבריהם, ושטראוס היה "חברם לדעה" מפני שזינק בנונשלנטיות על ההזדמנות לנצח על "פרסיפל" לאחר שטוסקניני ביטל את עבודתו על אופרה זו בביירוית.

על כך מעולם לא סלח האיש מפרמה לשטראוס, איש מינכן. באוקטובר 1933 כתב מווינה לאדה שלו: "הייתי באופרה כדי להאזין ל'ארבלה' של שטראוס. איזו יצירה משמימה! איזה תוצר עלוב! חרפה היא, שאמן יכול לשקוע לשפל כזה". בנקודה זו הביע המאסטרו גם את דעתם של אי אלו מעריצי שטראוס, שמצאו ביצירתו המאוחרת יותר הסתיידות וקפיאה על השמרים.

אך עוד יותר מאשר את שטראוס תקף טוסקניני את יריבו וילהלם פורטוונגלר. במכתביו לאדה הוא מוזכר תמיד בחשדנות עמוקה: "גברים כמו פורטוונגלר נגועים ביהירות רבה מדי. אצלי יש יהירות מעטה מדי". או שיכול היה להתייחס אליו במלים "ידידך פורטוונגלר, האידיוט הזה שכל כך מפאר את עצמו". ב-1937 ניסה טוסקניני למנוע את הופעתו של יריבו הצעיר ממנו ב-19 שנים בפסטיבל בזלצבורג באמצעות האיום: "אם לא ימחקו האוסטרים את פורטוונגלר מהתוכנית, לא אזוז מכאן".

מהמכתבים לאדה נראה שטוסקניני סלד מפורטוונגלר בגלל נכונותו השאננה לעבוד תחת הנאצים ומשום שראה בו יריב אמנותי. אך היתה לו סיבה נוספת. מזלצבורג, שבה ניצח על "המייסטרזינגר מנירנברג", כתב לאדה: "את פגעת בי. מדוע נסעת לביירוית? לא היית חייבת לעשות זאת. מי הזמין אותך? אולי פורטוונגלר? לך ולבעלך יש באמת קיבת ברזל".

בחג המולד 1937 שוב כתב טוסקניני לאדה: "אמרי לי את האמת. האם עשית חניית ביניים במינכן כדי ללכת לקונצרט של פורטוונגלר? אמרי לי את האמת כולה! אני יודע שהטיפוס הזה מנצל כל הזדמנות לבקר אותך ואני יודע ממאוזי (פרידלינד ואגנר) שהוא אינו מניח לשום אשה לחמוק מידיו, אם צעירה או זקנה, נאה או מכוערת. את צריכה להודות באוזני על כל מה שקרה כאילו הייתי הכומר המוודה שלך".

הוא ניסה לשכנע את בני הזוג מיינרדי לעזוב את גרמניה. "אתם מורעלים על ידי הגרמנים הגדולים, הגסים, עבי הגוף האלה. אני שונא אותם. תמיד שנאתי אותם, הרבה לפני היטלר. מחליא אותי שאת נמצאת יחד עם הגרמנים האלה. האם אנריקו אינו יכול למצוא עבודה במקום אחר?"

אל מול העובדה שאדה שלו "לא אוהבת יהודים", נופף בפניה בפילושמיות שלו. במלון המלך דוד בירושלים כתב לה: "מרגע שכף רגלי דרכה בפלשתינה, אני חי בהתעלות נפשית מתמדת. מצאתי אנשים נהדרים בקרב היהודים שגורשו מגרמניה".

אבל אדה העדיפה את הגרמנים. "המחשבה שברלין בולעת וסופגת אותך לחלוטין מוציאה אותי מדעתי!" כתב בסוף 1937. "תמיד שנאתי את העיר הזאת, אבל שנאתי יוקדת מתמיד ומלאה רעל כמו חומצה. אבוי לגרמני, אבוי לפרוסי, שהייתי יורק בפניו! הוא היה מת במקום!"

גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, משעבר להתגורר דרך קבע בארצות הברית, המשיך טוסקניני לכתוב לאדה, הפעם בנימה ארוטית פחות ופולמוסית-פוליטית יותר. עד שב-1941 פקעה סבלנותו: "אלה הם שלושת השקרים האחרונים שלך. הם הגרועים ביותר, מכיוון שהם נובעים מציניות. בושה וחרפה! אם מכתבי האחרונים לא דיברו אל לבך, פירוש הדבר שהאל שמנע פרי בטן מגופך רצה שגם נשמתך תהיה עקרה. אני בטוח שלא נתראה עוד בשנים המעטות שנותרו לי. ואם לא כך יקרה, לא אני הוא זה שיצטרך להסמיק בפגישה".

בכל זאת כתב ארתורו טוסקניני עוד פעם אחת לסניורה מיינרדי, ב-1946, מניו יורק: המנצח בן ה-79 התלונן על שאדה לא נכחה בקונצרט הראשון שלו לאחר המלחמה, בסקאלה של מילנו. כנראה לא קיבל שום תשובה. הוא עצמו השמיד את מכתבי כל אהובותיו.

אדה מיינרדי מתה ב-22 ,1979 שנים לאחר מות המאסטרו. מכתביה אינם קיימים עוד. גם הממחטות הקטנות המוכתמות בכתמי דם שכה הקסימו את טוסקניני לא נמצאו מעולם. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ