מנהגי קרקס בתשעה באב

חוקר הפיוט יוסף יהלום מציע לקורא המודרני שלא להתיימר ולגשת אל הפיוט "כשהוא לעצמו", אלא לראות בו השתקפות של רעיונות, הלכי רוח, אורחות חיים ואירועים מוגדרים בתולדות יהדות ארץ-ישראל בשלהי הזמן העתיק

אריאל רטהאוז
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אריאל רטהאוז

פיוט ומציאות בשלהי הזמן העתיק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 285 ,1999 עמודים

תהליך גילויו מחדש של "ארון הספרים היהודי" פסח לגמרי, למרבה הצער, על המדפים המוצנעים ביותר ומלאי ההפתעות שבכל ארון ספרים, מדפי השירה. מדפים אלה מוסיפים להתכסות אבק, ובינתיים לא נראית קרובה השעה שיתחילו לדפדף בקדחתנות את הכרכים הישנים-נושנים השמורים בהם.

קשה להעלות על הדעת חובב שירה איטלקי שאין לו היכרות של ממש עם דאנטה ופטררקה, או חובב שירה אנגלי שאינו מצוי אצל שייקספיר ומילטון, אבל קל להעלות על הדעת חובב שירה ישראלי שאינו יודע דבר על יהודה הלוי או על שמואל הנגיד, ושכל היכרותו אתם מבוססת על שורותיהם המצוטטות בפזמונאות הישראלית. ועגום עוד יותר הוא יחס קהל הקוראים שלנו לשירה העברית הקדומה יותר, זו שנתחברה בין חתימת המקרא לצמיחתה של האסכולה הספרדית במאה העשירית לספירה.

הפיוט הקדום עמד במרכז חיי הרוח של היהודים בשלהי העת העתיקה ובמאות הראשונות של ימי-הביניים, בארץ-ישראל ואחרי כן בבבל ובדרום איטליה, אבל הוא אינו מעסיק כלל - אם לנקוט לשון המעטה - את חובב השירה העברית בן-ימינו. בתחום זה הקורא המשכיל שלנו אף יפגין, אולי בשמץ גאווה, בורות מוחלטת - נימוקו עמו. הרי הפיוט הוא שירה ליטורגית, רחמנא ליצלן, הוא עניינם הבלעדי של באי בתי הכנסת, ועל כן יש לדחותו בשתי ידיים. איטלקי או אנגלי אינם חוששים מפני התיאולוגיה של דנטה או מילטון, אבל הישראלי המשכיל, גם אם התחיל לפשפש קצת ב"ארון הספרים היהודי", מעדיף שלא יהיה לו שום עסק עם המידה הגדושה של "יידישקייט" שבדברי הפייטנים.

אך כמובן אין לתלות את חוסר הפופולריות של הפיוט רק בצרות אופקים תרבותית, או בחששות אידיאולוגיים. מצב זה הוא גם תוצאה של קשיים אובייקטיוויים, קשיים הנובעים מהפער העצום המפריד בין הקורא המודרני לטקסטים העתיקים הללו.

ספרו של יוסף יהלום "פיוט ומציאות בשלהי הזמן העתיק" נועד בין השאר לגשר על פני הפער הזה. זה ספר מלומד, המוגש ביסודו של דבר לקהל המשכיל הרחב, ולא רק לחוגים אקדמיים מצומצמים שתורת הפיוט אמנותם (מבחינה זו הוא הולך בעקבותיו של ספר קלאסי בתחום זה, "שירת הקודש העברית בימי הביניים" של גדול חוקרי הפיוט בדורנו, עזרא פליישר, ספר שראה אור ב-1975 ומאז הוא בבחינת מורה דרך לאנשי מקצוע ולקוראים לא-מקצועיים כאחד).

מחקרו של יהלום נפתח, בכנות רבה, דווקא בציון הקשיים הניצבים לפני קוראי הפיוט בדורות האחרונים. מתברר שגם בארזים נפלה שלהבת. קוראים מודרניים "מעל לכל חשד", קוראים יוצאי דופן כמנדלי מוכר ספרים וביאליק (שוודאי לא היו מנותקים ממקורות התרבות היהודית במסורתית), התקשו להתחבר אל לשון הפיוט, וסגנונו של גדול הפייטנים העתיקים, ר' אלעזר בירבי קליר, היה לצנינים בעיניהם (ובעצם, אל נשכח שכבר בימי הביניים השמיע ר' אברהם אבן עזרא ביקורת חריפה על לשונו של הקליר בשל אי-דיוקה וסתימותה, בקטע נודע של פירושו לספר קהלת). אך למרות הקשיים הלא-מבוטלים מביע יהלום את אמונו בחידוש היחס האוהד של הקורא העברי ליצירה הפייטנית, אמון שהוליד בעצם את ספרו. כפי שהוא כותב, בסקירתו המקיפה ניסה "להשיב משהו מן הברק של יצירת ספרות נשכחת, באמצעות קריאה חדשה בטקסטים על פי הקשרם המקורי בארץ-ישראל של שלהי הזמן העתיק" (עמ' 7).

הנחת היסוד המתודולוגית של הספר כבר נרמזת בבירור בכותרתו, כמובן. "פיוט ומציאות": יש בכותרת זו קביעה רפרנציאלית גלויה, היוצרת קשר אמיץ בין הטקסט לבין העולם שמחוצה לו. למותר לציין כי השימוש בצמד שמות עצם זה אינו פשוט או תמים כל כך, בכל הנוגע לקריאת שירה (או לכתיבת שירה) בימינו. במשך כל המאה העשרים הורגלנו בתפישות הרואות בטקסט השירי עולם סגור בפני עצמו, אובייקט שכל קיומו הוא לשוני בלבד, עם קשרים קלושים (ויש אומרים שום קשרים) אל המציאות החיצונית; למדנו להטיל ספק באפשרות שהמציאות תעזור לנו לעצב גישה אסתטית וחווייתית מעמיקה יותר אל השיר. כקוראי שירה מודרניים אימצנו על פי רוב הרגלי קריאה מבית מדרשם של הסימבוליסטים: לא לנסות להפיג את המסתורין האופף את המלה, לתת לה לצמוח בצל העמימות הסמנטית, לכבד את הבלתי פתור ואת הבלתי בהיר בה.

אין ספק שהמסתורין מיטיב, לפעמים, גם עם יצירה עתיקה, ושגם בה יוכל להיגלות היופי דווקא מכוח הסוגסטיה של הבלתי בהיר; אבל תוצאה זו, אם תושג, תהיה בהכרח אפקט ספורדי, ועלינו להודות שמה שנראה לנו כיתרון אסתטי כקוראי שירה מודרנית, עלול להיות למכשול בנסיוננו להתקרב אל שירה מתקופה רחוקה. כאן העמימות והערפול הם זרעים הנופלים על קרקע פורייה מדי: האי-הבנה של כל היבטי היצירה - לשונה, השקפת עולמה, סמליה והערכים האסתטיים שלפיהם היא מעוצבת - עלול לגרום בקלות לנתק מוחלט. גם אם הקורא יגלה עניין אמיתי בטקסט הקדום, זה יחמוק מידיו, יתרחק ממנו, ייעשה פחות ופחות נגיש לו. אך בדרך כלל, כמובן, העדר הקומוניקציה ימנע מראש כל ניסיון של התקרבות, כפי שצוין לעיל.

מכאן גישתו המתודולוגית הבסיסית של המחבר. כתיבתו של יהלום רוויה ממצאים היסטוריוגרפיים השולחים את הקורא בלי הרף אל מחוץ לטקסט. היא בפירוש מזמינה אותנו להשתחרר מהרגלנו כקוראי שירה מודרנית, מציעה לנו לא להתיימר לגשת אל השיר של הפייטן "כשהוא לעצמו", אלא לראות בו השתקפות של רעיונות, הלכי רוח, אורחות חיים ואירועים מוגדרים בתולדות יהדות ארץ-ישראל בשלהי הזמן העתיק.

דוגמה טובה למתודה זו הוא הדיון בקטע נודע של הקליר, ה"סילוק" לקרובה לתשעה באב, המתאר את הקרב שייערך לעיני הצדיקים בגן עדן בין שתי חיות אגדיות עצומות ממדים, בהמות ולויתן (המוזכרות, כידוע, בספר איוב). חיים שירמן, שההדיר וחקר את ה"סילוק" לפני למעלה משלושים שנה, כינה אותו "אפוס מיתולוגי זעיר", וגם הזכיר מקור מדרשי השופך אור על הבסיס הריאלי לקרב הדמיוני הזה: במדרש ויקרא רבה נאמר שהצדיקים, שבעולם הזה לא צפו בקרבות חיות באמפיתיאטרונים הרומיים (מפאת האיסור המוטל על יהודים יראי שמים לבקר בקרקסאות), יזכו לפיצוי לעתיד לבוא, כאשר יוכלו לצפות בקרב איתנים בין שתי החיות המפלצתיות.

אין ספק שאפשר לקרוא את ה"סילוק" של הקליר בלי הסברים היסטוריים נרחבים ולהתרשם מכוח הדמיון והתיאור, מהעוצמה המיתו-פואטית הטבועה בו. אבל אפשר גם, לעומת זאת, לנסות לקרוא אותו "על פי הקשרו המקורי", ואין ספק שבמקרה זה ישתנו לא מעט קריאתנו ופרשנותנו (וגם, במידת מה, אופן הנאתנו האסתטית מן הטקסט). יהלום מבהיר בפרוטרוט את הרקע הריאלי, את ההווי של קרבות קרקס שהצית כנראה את דמיונם של הדרשן והפייטן: הוא דן במקבילות מדרשיות לפיוט, מצטט מדברי האמורא ר' אבהו, שרמז לתחרויות קרקס באחת מדרשותיו, ומדברי אב הכנסייה יוהנס כריסוסטומוס, שהשווה בבוז את בית הכנסת ל"אמפיתיאטרון ארצי". הוא מתאר מנהגי קרקס שונים וקושר אותם ישירות לשורות מסוימות ב"סילוק" (קטע קצבי וסוחף מוסבר כחיקוי ל"אקלאמציה", קריאת הקילוס שהקהל הנלהב נהג להשמיע).

אולם למרות המתודה ההיסטוריוגרפית שהודגמה זה עתה, "פיוט ומציאות בשלהי הזמן העתיק" הוא ספר שאינו נסגר מפני אפשרויות מתודולוגיות אחרות, אלא מנסה לשלבן במגמתו הראשית. לכן, גם קוראים הדבקים בביקורת אימננטית יותר של הטקסט, צמודה יותר להיבטי הצורה והסגנון, יוכלו למצוא בו עניין.

יהלום מגולל לפנינו את סיפורה של התרבות הארץ-ישראלית בתקופת זוהרה האחרונה, בוחן סוגיות היסטוריות-ספרותיות מרכזיות (כגון היווצרות הפונקציה הפייטנית בבית הכנסת וצמיחתה של החריזה בשירה העברית), או ספציפיות יותר (כמו התחזקותן של מגמות אסקטולוגיות עם עלייתה של השושלת העבאסית). אך בד בבד אנו מתוודעים גם ישירות לדרכי היצירתיות הפייטנית - לקטעים רבים המציגים לפנינו את הפיוט עצמו, לא בממדו ההיסטורי אלא בממדו הטקסטואלי. דמויות של יוצרים קורמות עור וגידים לפנינו - יוסי בן יוסי הפייטן הראשון הידוע בשמו, יניי, שהוחזר דרך פלא לקבוצה המובילה של יוצרי הפיוט הקדום (רק שניים מפיוטיו היו ידועים לפני העת החדשה, וכאלף נתגלו בגניזה הקהירית), ווירטואוז הלשון הגדול, ר' אלעזר בירבי קליר, שהרגיז כאמור את מנדלי ואת ביאליק. קולותיהם של כל אלה נשמעים בבירור, כי נוכחותם בספר היא ראשית כל נוכחות שירית - נוכחות הלשון, הסגנון, הנעימה הייחודית, האמנות הצורנית-רטורית.

אין ביכולתי להרבות בציטוטים מדברי הפייטנים המכונסים בספר, שיש בתוכם - לצד עניינים טריוויאליים, או בעלי חשיבות ברמה הטכנית בלבד - הרבה מאוד פנינים אמיתיות. אביא רק דוגמה אחת, המוכיחה פעם נוספת ששירה אמיתית מרעננת את המבט על החיים ומצילה אותנו משיגרה רעיונית ורגשית. אלה שורות אחדות מתוך הפיוט "אז טרם נוסדו ארץ ושמים" ליוחנן הכהן, אשר, כדברי יהלום, "סוד קסמו נעוץ בדיאלוג הנועז הכלול בו" (עמ' 228). זה דיאלוג בין התורה לקדוש ברוך הוא, ובו התורה מסרבת לקבל את אברהם אבינו כחתנה, מפני שלא חס על יצחק, אלא שתק בפני הצו הנורא שנצטווה ובמקום לבקש רחמים מהאל, סמך יותר מדי על רחמיו: אך מה היה קורה לו היה האל מחליט לקבל את יצחק כקורבן, ולא היה ממציא תחתיו איל נאחז בקרניו? ואלה דברי הפייטן, הרומז שאברהם נכשל לפחות חלקית בנסיונו:

ושלח יד כאכזר לשפוך דמים

וכל כך לעשות רצונך בלב תמים

ובטח כי אתה טוב ומלא רחמים

אבל היה לו להתח�ן לפניך ולבקש רחמים

ולחסוך יחידו מאש ופחמים

והוא לא חס וחסת מלא רחמים

הוא לא ריחם לולי רחמתה בעל הרחמים.

לא היה אם כן שום צורך להמתין ליהודה עמיחי, לאמיר גלבוע או לחיים גורי, כדי לקרוא בעברית גרסאות שיריות בלתי-שגרתיות של סיפור עקידת יצחק, המשנות את משמעותו ואת המסקנות העולות ממנו, או ההופכות אותן בתנופה דיאלקטית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ