המדען סלבה קורילוב נמלט מברית המועצות בשחייה. 23 שנה אח"כ הוא טבע בכנרת

ב-13 בדצמבר 1974, בשעת ערב, קפץ המדען סלבה קורילוב מסיפונה של אוניית ענק סובייטית אל מימי האוקיינוס השקט. כנגד כל הסיכויים הוא הצליח לשחות שלושה לילות ויומיים עד שנפלט לחוף בפיליפינים וערק מברית המועצות. 23 שנים אחר כך, אחרי שעלה לישראל ומצא אהבה וקריירה, טבע קורילוב בכנרת. סיפור חייו מוכיח שלא היה כמוהו בקרב יצורי האנוש, וכנראה שגם לא ביצורי הים

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נרי ליבנה
נרי ליבנה

חייו החדשים של סלבה קורילוב התחילו בקפיצה גדולה, כשניתר אל החופש מסיפון אונייה בגובה 14 מטר אל לב אוקיינוס סוער בחשיכה מוחלטת. "הצלחתי. הייתי מצליח גם לו מתתי", כתב לימים בזיכרונותיו. הסיכוי שקפיצתו תסתיים במוות היה גבוה, אבל הוא הרגיש שהוא חייב לעשות זאת. "אין בי קצה קצהו של פחד", כתב על השניות האחרונות שלפני הקפיצה, "הוא נעלם לפני חודשים אחדים, בפעם האחרונה שבה הבנתי שמולדתי מונעת ממני כל תחושה של תקווה". כך, בשלושה ימים רצופים של שחייה באוקיינוס, בעודו עובר מרחק של כ-90 קילומטר בגלים שגובהם הגיע לשבעה מטרים, ללא מזון וללא מים, היה קורילוב לאדם היחיד שחצה את מסך הברזל בשחייה.

ספינה כחולה וגלים כחולים מצוירים על מצבת השיש הלבנה של קורילוב בבית הקברות הטמפלרי בירושלים. את העציצים הפורחים המקשטים את הקבר מטפחת אלמנתו, לנה גנדלב-קורילוב. חייו השניים של קורילוב, שהתחילו ב-13 בדצמבר 74' במימי האוקיינוס השקט, הסתיימו ב-29 בינואר 98' בים אחר, בכנרת. זו לא בדיחה. האירוניה המקאברית היתה מתוצרת החיים עצמם: קורילוב, אוקיינוגרף וצוללן שעבד במכון לחקר הימים והאגמים, צלל לעומק של 23 מטר בעין-טבחה בכנרת. 19 דקות בלבד לאחר תחילת הצלילה אותת על מצוקה לבן זוגו, יונה בישוף, שחילץ אותו אל הסירה. הוא הגיע אל החוף מחוסר הכרה ומת זמן קצר לאחר מכן, בן 62.

סיפור חייו הלא ייאמן - זו לא קלישאה - של קורילוב ריתק אנשים רבים, אומרת לנה, "ובכל מקום שאליו היה מגיע, היו מבקשים ממנו שיספר על הקפיצה ועל השחייה באוקיינוס וגם על החיים שהיו לו אחר כך. תמיד היו אומרים לו שהוא חייב לכתוב את הסיפור הזה, וסלבה רצה לכתוב אבל אף פעם לא היה לו זמן באמת לשבת ולכתוב אז הוא כתב חלק מהסיפור הזה, ביומן".

קטעי היומן המרגשים, המתארים ברוב כישרון את מסעות הגוף והנפש של קורילוב, מובאים עכשיו בספר "לבד באוקיינוס" (ספרית מעריב). עורכת הספר, גל קוסטוריצה, הוסיפה לו פרקים מפרי עטה ובהם, לכאורה בלשונו של קורילוב ובצורה של מונולוג המופנה אל לנה, מתוארים שלושת ימיו האחרונים, בדירתו בחיפה. באופן הזה, בתבנית של זיכרונות, הצליחה קוסטוריצה לשלב בספר פרטים מהביוגרפיה של קורילוב שהמדען לא הספיק להשלים בעצמו.

זהו אפוא ספר שמחציתו דוקומנטרית ומחציתו בדיונית, המבוסס אך ורק על פרטים אמיתיים, והתוצאה, למרות המבנה החריג, כובשת לב ובלתי נשכחת. קשה להישאר אדיש לאדם שהיה דולפין. "מאז שהוא מת אני לא חוגגת יותר יום הולדת", אומרת אלמנתו. "במקום זה אני מזמינה כל שנה לאזכרה אנשים ועושה ארוחה אצלי בבית וכולם מאוד שמחים. שאלתי את האנשים איך זה שהם כל כך שמחים באזכרה ותמיד הם אומרים לי: 'מפני שאפילו רק לחשוב על סלבה זה מספיק כדי לעשות אותנו מאושרים'".

אסיר במולדתו

קורילוב, הגם שהיה מדען, נטה למיסטיקה והאמין בשדים ובחיים שלאחר המוות. מאז שהיה ילד אימן עצמו בהתגברות על פחדיו. עוד לפני שמלאו לו 18 הספיק לשהות בלילות בבית הקברות, לחצות נהר בשחייה ולהסתכן בקריעתו לגזרים במדחפי ספינה. בחמש השנים שלפני הצלילה התאמן בצומות ממושכים. בשנה אחת צם 120 יום. פעם צם מעל 30 יום ברצף, הוא סיפר, ואנשים ברחוב ברחו מפניו בבעתה. ללא שתייה הוא הצליח לשרוד למעלה משבוע, ובתקופות אחרות הוא פירגן לעצמו כוס מים אחת ביום.

הוא הקדיש שעות רבות ביום, לעתים שמונה שעות, לאימוני יוגה ומדיטציה, עוד לפני הבריחה. "פעם אחת באמצע אימון מדיטציה, אחרי כמה שעות רצופות, הוא פתאום גילה שהוא דבוק לתקרה, ככה הוא סיפר לי", נזכרת לנה. "שאלתי אותו אם הוא לא נפל מיד כשהוא גילה את זה והוא אמר לי שלא, שהוא נחת לאט-לאט".

האימונים האלה, שכנראה הם שהצילו את חייו באוקיינוס, נחשבו בברית המועצות לעוד הוכחה לכך שקומרד קורילוב אינו סובייטי מספיק כדי לקבל אשרת יציאה. לא שחסרו הוכחות אחרות. "הוא דיבר מצוין אנגלית, היתה לו אחות שהתחתנה עם הודי וגרה בקנדה ואבא שלו ישב בשבי הגרמני במלחמת העולם השנייה, וגם זה נחשב לבגידה".

כמה וכמה פעמים ביקש אישור לצאת למסעות מחקר אוקיינוגרפיים מחוץ לברית המועצות וסורב. בפעם האחרונה, בחורף 74', אף נכתב בתיקו במפורש שהוא מסכן את ביטחון ברית המועצות. הוא הבין, כך כתב, ש"המולדת שלי דנה אותי למאסר עולם על לא עוול בכפי. עד מותי לא אוכל לראות את העולם החופשי". רוחו של אדם אחר אולי היתה נופלת אבל קורילוב חש תחושה מופלאה של שחרור. הוא החל לרוץ באמוק, "כסומא, כל עוד נפשי בי... אני שחייתי כל חיי במדינה שבה כולם תמיד פחדו ממשהו... הרגשתי דווקא עכשיו חופשי. רציתי לעמוד במרכז כיכר העיר ולעשות דברים מטורפים... לפצוח בריקוד שבטי פרוע ולהתפקע מצחוק לעיני כולם. זו תחושה מסחררת כשהפחד פתאום איננו ואתה מרגיש חופשי מפטריוטיות כפוית טובה, חופשי מגבולות עצמך".

מאז שמת בעלה אספה גנדלב-קורילוב כל פיסת נייר ומחברת שהותיר אחריו כדי לדאוג להוצאת הספר. פרק אחד מהספר, פרק הקפיצה, התפרסם עוד בחייו בצרפתית בעשור שעבר, "אבל לא היה לנו שום דיווח מההוצאה על מכירות וכנראה שזה לא הצליח במיוחד". ברוסית התפרסמו רשימותיו פעמיים - בישראל בהוצאה רוסית, ואצל מו"ל מוסקוואי. "ברוסיה נמכרו שתי מהדורות והספר אזל ומאז אני כל הזמן שומעת שמחפשים אותו בחנויות ומקבלת מכתבים מקוראים. נפתחו לכבודו גם הרבה אתרים באינטרנט". אחרי ששלחה עותקים של התרגום למו"לים ישראליים היא קיבלה פנייה מספרית מעריב. לקראת הוצאת "לבד באוקיינוס" תורגמו היומנים מחדש, וקוסטוריצה נפגשה עם לנה תריסר פעמים כדי ללמוד כל פרט אפשרי על חייו של סלבה. "היא לא הוסיפה עובדות או פרטים לא אמיתיים כשהפכה את הספר לבלטריסטיקה. היא אולי ריפדה פה ושם את הטקסט שלה במטאפורות, אבל הסיפור נשאר אמיתי".

סיפור אהבתם של לנה וסלבה נמשך 11 שנים. הם נישאו בקפריסין בשנת 86' - ב-13 בדצמבר, יום השנה לקפיצה של קורילוב - כשנה לאחר שנפגשו במקרה במסיבה ושבועות ספורים לאחר פגישתם השנייה, בתחנת האוטובוס בירושלים, אותה תחנה הניצבת ממול בית הקפה שבו התקיימה פגישתנו, בסמוך לדירתה של גנדלב-קורילוב העובדת כעוזרת הפקה ומתרגמת ברשות השידור.

כשתירגמה את כתביו לעברית נסעה לרוסיה כמה פעמים כדי לפגוש אנשים שהכירו את בעלה וללמוד אודותיו פרטים נוספים. בין השאר פגשה את אנטולי מאייר, אוקיינוגרף רוסי ידוע שאצלו, בקבוצת המחקר שהקים באוניברסיטה בלנינגרד, התחיל קורילוב את אימוני הצלילה הרציניים שלו. מאייר סיפר לה שלאחר בריחתו של קורילוב פוטר קברניט האונייה והועמד לדין על כך שלא מנע את העריקה. גם אחיו של קורילוב, שמת בינתיים, שילם בקריירה שלו על הבריחה. קורילוב עצמו הועמד לדין שלא בפניו על בגידה במולדת ונשפט לעשר שנים. "זו היתה אחת הסיבות שאחרי הפרסטרויקה, כשביקשתי מסלבה לנסוע איתי לרוסיה, הוא לא הסכים. הוא אמר שהחיים שלו ברוסיה והעבר שלו נגמרו ביום שהוא קפץ". גם עם אשתו הראשונה ובנם המשותף, שהיה ילד קטן כשנמלט, לא שמר על שום קשר.

הוא נולד בקזחסטאן, בסמיפלטינסק, עיר קטנה הנמצאת במרחק של יותר משבוע נסיעה מהים, כבן אמצעי במשפחה עם שלושה ילדים. מגיל צעיר, בהשפעת ספרי נוער שקרא, חלם על חיי הרפתקאות בים. כשמתה אמו, בהיותו בן 15, נעדר אביו מהבית והוא, שנשאר עם סבו וסבתו, ברח ללנינגרד כדי לממש את חלומו לעלות כנוסע סמוי על ספינה ולהפוך לנער סיפון, אלא שהוא נתפס עוד בטרם הצליח לעלות על האונייה. בטרם הוחזר הביתה הוא עוד הספיק לקפוץ אל תוך הים, הפלא הכחול הזה שנגלה לעיניו לראשונה, ורק אז, רטוב כולו, נשלח בחזרה אל בית אביו.

הוא גמר תיכון, שירת בצבא הרוסי במשך למעלה משנתיים שבמהלכן, כך סיפר לימים, נעשו בו ובחבריו ליחידה ניסיונות בגז. זמן קצר לאחר שירותו הצבאי נסע לללינגרד כדי ללמוד אוקיינוגרפיה. הלימודים שבתחילה היו תיאורטיים בלבד איכזבו אותו והוא כבר שקל לפרוש כשמצא הודעה על קבוצת צלילה מחקרית שמקים אנטולי מאייר והחליט להצטרף. עם הקבוצה הזאת נסע בכל קיץ לים השחור לעבודות צלילה.

"סלבה חשב שזה גן עדן", אומרת לנה. "הם גרו על חוף הים, היו עושים יוגה, מדברים אנגלית. השלטונות סימנו אותם כבלתי-סובייטים, הם נראו כמו אנשים חופשיים. המקום היה סמוך לבסיס צבאי וסלבה אמר שאפילו מה שמותר היה אסור".

למרות התהילה שלה זכו ניסיונותיו של מאייר מחוץ לברית המועצות, סירבה המדינה החשדנית לאשר למאייר ולקבוצתו להשתתף במסעות המחקר של האוקיינוגרף הצרפתי הנודע ז'ק קוסטו. קורילוב, שכהכנה למסעות האלה גם למד והוציא דיפלומה בניווט לטווח ארוך, היה אמור להישלח למונקו ואחר כך לאוקיינוס השקט ולאיים הטרופיים. אבל השלטונות החליטו לפרק את קבוצת המחקר של מאייר, "ואנחנו נשארנו בברית המועצות וקראנו במגזין 'מסביב לעולם'", הוא כותב. הסירוב הסופי התקבל כשביקש אישור לצאת את ברית המועצות כדי לבקר את אחותו, אז גמלה בלבו ההחלטה לברוח והפעם לא כנוסע סמוי.

חי או מת

בסוף נובמבר 74' קרא קורילוב בעיתון מודעה על שיט תענוגות בן 21 יום של האונייה "ברית המועצות" שתפליג מוולדיווסטוק לאזור קו המשווה, מבלי לעגון באף נמל זר ועל כן גם ללא צורך באשרות יציאה.

"ברית המועצות" היתה ספינת שלל ענקית שנקראה קודם לכן "אדולף היטלר". יותר מ-1,000 צעירים נרשמו לשיט שנוהל בתחילה כמו מחנה צבאי, עם רשימות שמיות וקבוצות מאורגנות שבראש כל אחת מהן הועמד קומיסר, אלא שעד מהרה התפרק כל הארגון הזה והמסע הפך ל"מסע של אנשים סהרוריים, שהיו שרויים בשיכרון-חושים. בכל מקום ריחפו להקות של נערות בעלות עיניים ענוגות, קטיפתיות", הוא כותב. "השיכורים היו רבים ונראו כמעט בכל פינה מתחבקים בחופשיות עם עצמים דוממים".

הקבוצה מלנינגרד עלתה על הספינה ב-8 בדצמבר ומנתה 13 אנשים. מהרגע שעלה על הספינה פצח קורילוב בצום משום שקיבה ריקה היתה חיונית להצלחתה של שחייה ממושכת, כך הסביר ביומנו, והסתפק בשני ליטרים מים ליום בלבד. הוא גם הקפיד על נוכחותו בפעילויות החברתיות ובארוחות המשותפות כדי שלא לעורר תשומת לב, "וכדי לשמור על חופש תנועה", מסבירה אלמנתו. "הוא בכוונה ניהל פלירטים עם שלוש בחורות שונות, ככה שבכל פעם שמישהי לא מצאה אותו היא חשבה שהוא נמצא עם אחרת".

קורילוב היה בלחץ. הוא הרגיש "כמו סוס מירוץ שהונח על אלונקה". תוך זמן קצר היה עליו להכיר את האונייה, שנחשבה לכלי השיט הגדול ביותר בברית המועצות להובלת נוסעים ו"היתה כלא מושלם", במטרה למצוא מקום שממנו יוכל לקפוץ אל הים וכן גם להבין בכל יום מהו מיקומה של האונייה. על פי מסלול הנסיעה שנמסר לנוסעים רק בקווים כלליים היתה האונייה אמורה לחצות את ימה של יפן ולאחר מכן להפליג דרומה לאוקיינוס השקט, לכיוון קו המשווה, אבל פרטי המסלול אל קו המשווה נשמרו בסוד. הוא התגנב פעם אחר פעם לחדר המפות, ואחת מידידותיו בספינה, אסטרונומית, סייעה לו לפענח את מסלול הנסיעה על פי הכוכבים. ביום השלישי הצליח לפענח את מסלול ההפלגה כשהבין שהאונייה אמורה לנסוע לקו המשווה לאורך חופי הפיליפינים. הוא החליט לקפוץ מהאונייה כשתתקרב לאזור האי סיארגו או לחלקו הדרומי של מינדנאו.

ב-13 בדצמבר בשעה 19:52, לבוש במכנסיים קצרים, כמה זוגות גרביים ומצויד בסנפירים ושנורקל, מרחק מטרים ספורים מאחד מאנשי הצוות, החליט שהגיע הרגע לקפוץ. "קפצתי, היה לי חשוב לעשות את זה. היה לי פחות חשוב אם אצא מזה חי", כתב. על הקפיצה עצמה כתב: "המעוף אינסופי. אני חש שאני חוצה סף פסיכולוגי שאיני עומד עתה על פשרו, אך ברור לי שברגע שגופי יכה במים חיי לא יהיו עוד כפי שהיו", שיחזר.

"13 בדצמבר היה ליל סערה", אומרת לנה, "אבל סלבה שמח כי ידע שאין סיכוי שישלחו אחריו סירת הצלה בסערה". יום לאחר מכן, כשהתברר שנעדר, חזרה הספינה לאחור כדי לחפש אחריו. הוא הבחין באורותיה המתקרבים והצליח לחמוק ממנה.

שלושה לילות ושני ימים נמשכה השחייה. היו מאחוריו 2,000 שעות צלילה, אינספור שעות של אימוני נשימה. "הריאות שלו היו ענקיות, אחרת אי-אפשר להבין איך הוא החזיק מעמד", אומרת לנה. "ובכל פעם שהוא דיבר על שלושת הימים האלה הוא אמר שאלה היו הימים הכי מאושרים בחיים שלו. הוא אמר שכל יום היה ענק וכל רגע היה נצח, זה היה רק הוא והאוקיינוס ואלוהים. וכל שנה מאז שהכרנו היינו חוגגים בחגיגה אחת גדולה את שלושת הימים האלה".

כפי הנראה הוא קפץ בקרבת החוף, אלא שהזרמים סחפו אותו אל לב ים והוא נאלץ לשחות לאורך כמעט 90 קילומטר. הים נדמה בעיניו להרים, מדבריות וג'ונגלים במהלך השחייה, הוא הרגיש שהוא דולפין, שהוא נמס אל הגלים. כמה פעמים במהלך השחייה שיער שמותו קרוב. הוא לא פחד. "המוות מפתה מאוד", כתב, וכששיחזר את רגעי המתח הוסיף: "אני נפרד לשלום מחיי. הגל הזה יהיה הגל האחרון".

למרבה המזל הביא אותו הגל דווקא אל לבה של לגונה. "האוקיינוס אוהב אותי. הוא נשא אותי אל החוף בכף ידו", כתב. משם שחה אל עבר אי נטוע דקלים. מרחוק שמע צלילי מוסיקה ספרדית. הוא צנח על החול. "הדבר האחרון שאני זוכר היה צליל של מיתר פוקע. חשתי כיצד אני ניתק מגופי בבת אחת, מתרומם ממנו ומשייט בחלל עצום. ריחפתי בין הכוכבים כענן בשמי הלילה, השקפתי למעלה על מרחבי האוקיינוס ועל האי שלי, הייתי הרוח הפורטת על צמרות הדקלים".

למחרת כשדישדש אל פנים האי, כשגופו כולו זוהר מהפלנקטון שדבק בו, לאחר ארבעה ימים של מאמץ עליון וללא מזון ושתייה, נמצא על ידי משפחה מקומית. במהרה התגלגל סיפורו לכלי התקשורת בפיליפינים ומשם התפרסם גם במערב והגיע לידיעת אחותו, וכמובן גם לידיעת השלטונות הסובייטיים. בפיליפינים צירפו אותו בתחילה אל הצבא הפיליפיני והוא התארח בביתו של אלוף משנה. לאחר מכן נשלח לבית כלא לפליטים שהגיעו לפיליפינים ללא תעודות ושהמתינו לגירוש. החודשים במאסר, שבמהלכם יצרו השלטונות קשר עם אחותו ועם השלטונות בקנדה כדי לדאוג לגירושו לשם, עברו עליו בנעימים. ב-2 במאי 75' גורש לקנדה, מצויד באישור שבו נכתב כי "הנ"ל נמצא על ידי דייגים מקומיים בחוף גנרל לונה שבאי סיארגו, מחוז סוריגאו, ב-16 בדצמבר 74', לאחר שקפץ מאונייה סובייטית ב-13 בדצמבר 74'".

הכי חזק, הכי מאושר

"בהפלגות בספינת המחקר הוא תמיד היה מטפס על כל עמוד וקורה, תמיד יחף, תמיד עם בנדנה על הראש", מספרת חוקרת במכון לחקר ימים ואגמים. "כשיוצאים לעומק הים יש הרבה דגים מעופפים, ובבוקר היינו מוצאים על הסיפון שלדים של דגים כאלה. התברר שהוא היה אוכל אותם חיים. טיפוס מיוחד".

בקנדה החל לעבוד בחברות אוקיינוגרפיות, נסע למסעות מחקר בהוואי ומעבר לקוטב וחקר את האוקיינוס הצפוני. הוא התבסס כלכלית, אבל בגיל 48 החליט לממש את חלומו לטייל בג'ונגלים. לאחר שנתיים של טיול באמריקה הדרומית, שבהן התגורר בבקתה בלב הג'ונגל, חזר לקנדה. במסגרת נסיעת עבודה פגש בארצות הברית את נינה ואלכסנדר וורונל, סופרים ישראלים ממוצא רוסי. הם רצו לעשות סרט על חייו והזמינו אותו להגיע ארצה.

"הוא בא לפה ב-85' ובקהילה הרוסית הוא מאוד התפרסם וכולם רצו לפגוש אותו", מספרת לנה. "יום אחד ביולי 85' הכרתי אותו במסיבה אצל חברה ביפו. דיברתי איתו די הרבה ומאוד התרשמתי ממנו, הוא היה כל כך מיוחד, מלא כוח ואושר. אבל היה לי אז חבר והוא היה צריך לחזור לקנדה ולא קרה כלום".

בקנדה התגעגע אל החום ואל החברים שפגש בארץ. כעבור שנה, "אחרי שכל מיני חברים אמרו לו 'היה לך אומץ לקפוץ לתוך האוקיינוס ואין לך אומץ לעשות שינוי בחיים ולבוא לכאן?' הוא החליט לחזור לישראל", ממשיכה לנה, שגם היא, כמו סלבה, לא יהודייה. "ובדיוק שנה אחרי הפגישה הראשונה שלנו, כאן בתחנת האוטובוס ממול, פגשתי אותו לגמרי במקרה והתחלנו לדבר והפעם לא הפסקנו".

זמן קצר לאחר מכן מצא עבודה במכון לחקר ימים ואגמים בחיפה. לנה, שהיתה אז אמא לילדה בת שמונה מנישואיה למשורר מישה גנדלב ועבדה ברשות השידור, נשארה בירושלים. "וככה התחילו חיי הנישואים המיוחדים שלנו, כשסלבה כל השבוע בחיפה ומגיע לירושלים רק בסוף השבוע".

"הים היה המקום הטבעי שלו, לא היה ספק", מוסיפה החוקרת מהמכון. "הוא נראה שייך לים הרבה יותר מאשר ליבשה. היה בו משהו חייתי בים. בכל פעם שהיתה מגיעה השקיעה, הוא היה מתיישב בישיבת לוטוס, מסתכל ומסביר שמאוד בריא להסתכל בשקיעה. הוא גם היה עושה לעצמו כל מיני תרגילי נשימה וחוקנים ממי הים. כמה פעמים הוא ניצל ממוות. פעם אחת הוא נפל לים, ופעם אחרת הוא שתה בטעות חומר ניקוי מסוכן שהיה בתוך בקבוק קולה ולקחו אותו לבית חולים והוא ניצל. הוא היה כמו חתול עם תשע נשמות. הוא הקרין משהו מיוחד מאוד, היה לו חיוך כמו של ג'ק ניקולסון ובקושי דיבר עברית. הוא היה שונה ומסתורי, זר, מוכן תמיד לעשות כל עבודה. אין ספק שהיה מהמיוחדים שעבדו פה במכון".

הכל נגמר בינואר 98'. "היינו מאוד מאושרים", אומרת לנה, "עד ש-11 שנים לאחר שהכרנו, ביום הכי סגריר בחורף, סלבה מת. הוא מת במקום שהכי מתאים לו כי הוא האמין שהכנרת היא העין של אלוהים. הוא מת ב-29 בינואר וב-28 זה יום ההולדת שלי". שותפו לצלילה האחרונה, בישוף, מספר שסנפיריו של קורילוב - שחש שכנראה ברע, אולי כתוצאה משבץ - הסתבכו ברשת שהניחו דייגים במקום הצלילה בעין-טבחה. בישוף שיחרר בסכין את הסנפירים והעלה את קורילוב לסירה, אך הוא כבר היה אפאתי לגמרי.

מותו של קורילוב דווקא במהלכה של צלילה פשוטה בכנרת הפתיע את חבריו. "הוא היה כמו דולפין, היה לו כישרון לים משהו מיוחד", אומר בישוף. "לפעמים אתה פוגש אנשים שהם מאוד רגישים לרוחות ולדברים קטנים בטבע, והוא היה אחד כזה. גם סיפור הקפיצה שלו מהאונייה - זה כמו להתאבד כשאתה קופץ מאונייה בגודל כזה. זה שהמדחפים לא טחנו אותו זה נס גדול, וזה שהוא הצליח לשחות כזה מרחק וכל כך הרבה זמן. אף פעם לא שמעתי סיפור כזה".

הוא גם היה אדם בריא כשמת. אלמנתו, שרואה אותו כבעל כוחות מיסטיים, מאמינה שגם במותו נשאר כזה. "הוא היה הכי בריא, הכי חזק, הכי מאושר, הכי צעיר מכולם, גם ממני, למרות שהיה מבוגר ממני ב-17 שנה. זו הסיבה שלא הסכמתי שינתחו אותו לאחר המוות כי לא הייתי צריכה לדעת מה סיבת המוות. הוא לא טבע, זה היה בלתי אפשרי לאדם כמו סלבה שהים היה החיים והאוויר שלו לטבוע, ולא היתה לו תאונת עבודה. לא יכול להיות שסלבה היה חולה, זה פשוט היה מוות. הוא פשוט מת ממוות".*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ