ששינסקי כבר התפשר, אז איזה ויתור מתכנן נתניהו?

מה יישאר למדינה

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אבי בר-אלי
אבי בר-אלי

>> כשמביטים לרגע מהצד בהמולה סביב מיסוי הגז, לא ברור בכלל על מה נסוב כיום הוויכוח. הרי כבר יש הסכמה כי נתח המדינה בתגליות הגז לא יכול להישאר בשיעורו ההיסטורי מ-1952; סוגיית מימון הפיתוח של מאגר תמר נפתרה פחות או יותר - כאשר הבדלי העמדות בין משרדי האוצר לתשתיות מתבררים כשוליים למדי; ו"עושק" המשקיעים הקטנים בידי השותפים הכלליים זכה למענה בדו"ח הסופי של ועדת ששינסקי.

אם כך, מדוע נוצר הרושם כי קיים עדיין "מאבק"? מדוע נדרשת פתאום "פשרה"? ובכלל, פשרה בין מי למי? למעשה, החלופה היחידה שהוצגה עד כה לשורת נתח המדינה (GT) שקבעה ועדת ששינסקי - 57% לציבור מול 43% ליזמים (בממוצע) - היתה זו של פורום פעולה אזרחית, שמנהל קמפיין לחלוקה על בסיס 80% לציבור לעומת 20% ליזמים. האם לפשרה בין שתי הצעות אלה יידרש בקרוב ראש הממשלה? האם גם הוא סבור כי ועדת ששינסקי הלכה רחוק מדי לטובת חברות הגז כשהפחיתה 10% מממוצע ה-GT במדינות ה-OECD בעלות מאזן משאבים דומה לשל ישראל (כ-63% לציבור שם)?

מהרגע שבו נפתרה סוגיית הכדאיות הכלכלית של פרויקטי החיפושים והפיתוח, נדרשת המדינה להכריע לבדה על הנתח שהיא מוצאת לנכון לגבות ממכירת משאבי הטבע שלה. אפשר לריב על התמריצים לחיפושים, אפשר להתמקח על ההקלות הפיננסיות הנדרשות בתקופת החזרי החוב - אך אין כל קשר בין ויכוחים אלה לבין קביעת השורה התחתונה של ה-GT. יש להבחין בין הוויכוח עם חברות הגז על הכדאיות בענף, לבין חלוקת יתרות הכסף שבמאגרים הרווחיים. מהנקודה שבה נשמר לטובת חברות הגז רווח ראוי שהולם את הסיכון היזמי בענף, עובר הדיון לזירה אחרת לגמרי.

כאן מדובר בהחלטה ערכית הנוגעת לצדק חלוקתי. כאן נדרשת חשיבה עצמאית של הריבון. לשם כך, מונתה ועדה שתמליץ על הנתח הראוי לדעתה ביחס לנהוג בעולם - ובהתאמות הנדרשות לישראל. הדרג הפוליטי רשאי לאמץ את העמדה המקצועית, או לבחור להגדיל את הנתח הלאומי. קשה לראות כיצד תנמק מדינה הפחתה בזכות תושביה ליהנות ממשאביו לטובת כיסים פרטיים, בייחוד לאחר שוועדה מקצועית קבעה כי הציבור זכאי ליותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ