נאום שלא שמענו השבוע | ציפי לבני

"יצאתי בשלום, בלי שלום"

יוסי שריד
יוסי שריד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יוסי שריד
יוסי שריד

יש לי כל כך הרבה כוונות טובות, ואני לא יודעת למה מגיע לי כל הגיהנום הזה. כל יום אני מתבשרת על קיסם נוסף למדורה, ומתייעצת עם נפתלי, השפיצר שלי, איך מכבים את האש. עם מי עוד נשאר לי להתייעץ. טוב, אולי גם עם חיים רמון.

יום אחד אני פותחת עיתון ופתאום מתברר לי שגלעד שרון מצטרף למפלגה, רק הוא היה חסר לי כאן, לקולקציה, לאוסף הטיפוסים המפוקפקים. הבטחתי "פוליטיקה אחרת", אבל הגברת כאילו מתעקשת להופיע באותה אדרת, והגברת הזאת היא אני. אל תחשבו שאני עיוורת, אני רואה את כולם, את כל המועמדים שעומדים בדלת, וקופה של שרצים ומחדלים תלויה להם מאחוריהם. יותר טוב שלא נזכיר שמות, ואל תזכירו לי. וגם יותר מדי גנרלים, כאילו לא די לי במופז אחד, די והותר.

וביום שני מתברר לי, שדווקא ח"כ מסיעתי, ודווקא חבר קיבוץ, מציע ועדות קבלה ליישובים שנועדו לסנן ערבים החוצה. כבר נמאס לי להעיר להם, למה הם צריכים לרוץ עם יוזמות החקיקה הללו, שמדיפות ריח כבד של גזענות. לפעמים אני מרגישה בודדה, התלמידה האחרונה של ז'בוטינסקי.

ורק בשבוע שעבר מתקשרים אלי מהרדיו בבוקר, מבקשים ממני תגובה על שמאלוב, שהחליטה להשתלח באמהות החד-הוריות ובאורלי אינס, מכל העולם ואשתו דווקא הן מעצבנות אותה. הנה, גם האג'נדה הפמיניסטית שלי נשרפת. אני עוד אגיד לברקוביץ הזאת מה אני חושבת עליה, ולא מהיום. מה אומר לכם, שרון השאיר לי ירושה די מחורבנת, ואולמרט לא שיפר אותה בהרבה, כידוע.

ועכשיו נופלת עלי ההדלפה הזאת באל ג'זירה. בסך הכל אני יוצאת ממנה בשלום, למרות ששלום לא בדיוק השגנו. לפחות השתדלנו. מה בעצם נתגלה? שהצעתי להעביר למדינה הפלסטינית שלושה כפרים מסכנים, שבלאו הכי הם חצויים על ידי קווי 1967; ביג דיל. וליברמן קופץ תיכף ומיד על המציאה, כאילו הוא ואני מציעים אותו דבר.

מי יודע מה עוד ימציאו, מה יעלילו עלי מחר. אבל לפני שאני שוקעת ברחמים עצמיים, אני מרחמת יותר על השותפים שלי מהצד השני, על אבו מאזן ואבו עלא וסאיב עריקאת, אנשים סבירים בדרך כלל, שאין להם שום סיכוי אתנו, אפילו לא אתי. הרי גם אני הצעתי להם כל מיני הצעות שהם לא יכולים לקבל, ומראש ידעתי שלא יקבלו. וביבי הנוכל מציע הרבה פחות, והפחות שלו מהפחות שלי הוא ממש כלום, שום כלום.

אני מרחמת עליהם, כי גם לרעיונות הלגמרי הגיוניים שלהם אנחנו מפחדים להסכים, אני פחדתי. לדוגמה: אם אפשר לפתור את בעיית הפליטים בהסכמה ישראלית להחזרתם של כמה אלפים בודדים, אז למה לא להסכים. פותרים את בעיית-הבעיות במחיר מבצע, בזיל הזול, אז למה לא, בעצם.

ביני לבין עצמי, אני מגיעה למסקנה שהתחלפו התפקידים: הם יותר דומים למה שהיינו פעם, אולי היינו, ואנחנו יותר דומים למה שהם היו - אלופי הלאווים. אם פעם הם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, עכשיו אנחנו עושים בדיוק אותו דבר.

קשה, קשה לנו עם המתונים האלה. כמה קל להתעסק עם החמאס וחיזבאללה. עם המתונים צריך לשבת, אין ברירה, לקחת ולתת, לוותר גם על דברים שנשבענו להשאיר אותם שלמים.

בקרוב, וזאת התחזית שלי, ניפטר מהמתינות המשונה והמסוכנת שקפצה עליהם ועלינו; הם לא יחזיקו מעמד שם. ישראל שלנו מיישרת קו עם קטאר ואל ג'זירה, שהן היד הארוכה והמלוכלכת של איראן וארגוני הסירוב למיניהם. יחד, בכוחות משותפים ובעמדה אחת, נמוטט את הרשות הפלסטינית. *

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ