לאתגר את הנחות היסוד
אור קשתי
25/08/2013 | 18:01
עד עתה מערכת החינוך הייתה גורם “מנרמל” בחברה הישראלית. האם עליה להסתפק בכך או שמא לשאוף להיות צודקת ובעיקר רלוונטית יותר לחיינו כיום?

ביום שלישי תתחיל הבת שלי ללמוד בכיתה א’. בימים האחרונים היא הדביקה את הבית בהתרגשות: מהספרים והמחברות שנקנו מזמן ונעטפים עתה, מהילקוט החדש וחולצות התלבושת האחידה שמחכות בארון הבגדים, מחוברת העבודה בחשבון שהיא כמעט סיימה, ומהשאלה אילו חברים מוכרים מהגן ימשיכו איתה. כמו כל התחלה, יש בעמוד הענן אשר עוטף את הבת שלי זיק של התחדשות ושל תקווה. אני מנסה לנטרל לכמה רגעים את שאני יודע על מערכת החינוך, להשהות את האי-אמון.

כל אחד מבין בחינוך, או לפחות חושב שהוא מבין. זה אפילו מתבקש: כולנו עברנו בסך, בסד המנרמל של בית הספר. אי אפשר לזלזל בכוח המנרמל הזה: תפקידו איננו רק ליישר את הפינות והזיזים האישיים, הייחודיים לכל תלמיד, אלא גם לייצר תבנית תודעה אחידה למדי, כזאת שתקבל את הקיים ואף תקדש אותו. מערכת החינוך בישראל הייתה אחד הכלים המרכזיים ליצירת עם ובהמשך גם למדינה. 65 שנים עברו, ולא בטוח שהשתנה כל כך הרבה.

יש כמובן יוצאי דופן. מורים אשר גם בארבע שנות הסער האחרונות אמרו בכיתותיהם, גם אם בלחש ולאחר שסגרו היטב את הדלת, מילות אסורות כמו “זכויות אדם” או אפילו “נכבה” (אגב, האם השר שי פירון ביטל את האיסור שהטיל גדעון סער, קודמו בתפקיד, על השימוש במושג? עדיין לא). בכל מקרה, מדובר במעטים. הליכה בתלם, אשר נחרש היטב על ידי מחזורים רבים של מנהלים, מורים ותלמידים, היא האופציה המועדפת. אבל צריך להבין שהשאלה אשר מורים רבים לאזרחות שאלו את עצמם בשנים האחרונות - “למה לי פוליטיקה עכשיו” - נכונה לא רק לגבי נושאים רגישים, הנוגעים בקצות העצבים, הרבים מספור, של הזהות היהודית, אלא גם לגבי חלק גדול מתחומי הלימוד ואופני הלימוד.

צילום: מוטי מילרוד

מעצם טבעה, מערכת החינוך היא גוף שמרן, אשר חושש משינויים. משטר המדידה וההערכה, אשר התחיל עוד לפני הקדנציה של סער ושמשון שושני במשרד החינוך אבל הגיע לשיא בתקופתה, מודד את הדברים הקלים למדידה, את המטבע שמתחת לפנס. בנוסף לכל נזקיה - “הפרת האיזון בין ציונים למדדים ערכיים חשובים לא פחות”, “הדרה של תלמידים מוחלשים”, “פגיעה במוטיבציה של צוותי החינוך”, “הכנות ממוקדות לקראת המבחנים, על חשבון שעות הלימודים השוטפות”, כפי שנכתב לאחרונה בהודעת משרד החינוך על הקפאת בחינות המיצ”ב - הרי שקשה לחשוב על גורם המדכא יותר את חופש הפעולה והיצירה של המורים, את האוטונומיה המקצועית שלהם.

מדיניות חינוך שמרנית מטיבה עם השכבות המבוססות בכל חברה, וכל קורא יכול להחליט - או לברוח מהחלטה, כמו מבשורה - אם לקבוע כי המאפיין העדתי או אולי המעמד הכלכלי-חברתי הוא המכריע (והנה פרדוקס, רק לכאורה: גם אם קיימת הסכמה רחבה למדי כי מערכת החינוך בישראל מפלה בין יהודים ללא-יהודים, בתקצוב ובתשתיות, הרי שתיקון המצב רחוק למדי. הוויכוח החשוב המתנהל בשבועות האחרונים סביב סדרת התוכניות של אמנון לוי על הפערים העדתיים, הוא במידה רבה פנים-יהודי).

מדיניות שמקדשת את ממוצע ציוני הבגרות תוביל בהכרח להנשרת תלמידים אשר מאיימים להוריד את הממוצע הבית-ספרי. איסור ההנשרה, בו מתהדר לפעמים משרד החינוך, הוא לא יותר מאשר מס-שפתיים, שנועד להשקיט את המצפון בעודנו רואים את בני הנוער הפחות “מוצלחים” כביכול מושלכים בצד הדרך.


שר החינוך שי פירון מבקש להכניס לבתי הספר "למידה משמעותית", לברוח מאותה תבנית לימודית שמכתיבות בחינות הבגרות. הוא רוצה שהתלמידים יתחילו לחלום ומהמורים הוא דורש להעיז ולחשוב אחרת. זהו שינוי משמעותי, רדיקלי, במדיניות החינוכית לעומת זו שהנהיג הצמד סער את שושני (והמנכ"לית, שהיתה אז ועודנה עכשיו, דלית שטאובר). לאנשי חינוך שבחינות הבגרות והבחינות האחרות קצצו את כנפיהם, קל להזדהות עם הרוח החדשה הנושבת ממשרד החינוך שבירושלים. הפיתוי גדול, אבל השאלה אם לא מדובר בעיקר בשיח של עשירים, ברוח ובחומר, טרם נפתרה. האם מורים בבית ספר בפריפריה, שלא לדבר על תלמידיהם, נמצאים באותו מצב כמו זה שביישובים המבוססים? האם הם בכלל פנויים לחלום, או שמא, קודם לכן, עליהם לפתור בעיות זניחות כמו מחסור בתשתיות, מורים פחות טובים, צפיפות בכיתות, ומצוקות אחרות הדורשות סדרי עדיפויות אחרים?

כנס חיפה לחינוך מוקדש השנה לחדשנות חינוכית, על היבטיה וביטוייה השונים. התשתית לבית הספר המודרני הונחה באמצע המאה ה-19, לא מעט כדי לאפשר להורים לעבוד במפעלים של המהפכה התעשייתית, ולהכשיר את דור הפועלים הבא. נדמה כי הגיע הזמן לאתגר כמה מהנחות היסוד.

תפקיד המערכת עד עתה היה לייצר תבנית תודעה אחידה למדי, כזאת שתקבל את הקיים ואף תקדש אותו
 

0
 
הוספת תגובה

תודה!

תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת

אנא המתן...