מיכאל הנדלזלץ: מה יש בתיאטרון שחסר בקולנוע
הארץ
11/06/2014 | 14:15
מבקר התיאטרון של "הארץ" עונה לגולשים: על נקמת השחקנים שקטל, עתיד התיאטרון, וההצגות שכדאי לכם ללכת לראות

מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ", התארח היום (רביעי) למפגש ה-15 בסדרה בה אתם מוזמנים להפנות לעיתונאים ודמויות ציבוריות נוספות שאלות על כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם או יכולתם לשאול. אתם שאלתם על הצגות מומלצות, יתרון התיאטרון על הקולנוע, כיצד ניגשים לכתיבת ביקורת, עתיד העיתונות ועוד. כל השאלות והתשובות - כאן.

בטי שואלת: רציתי לדעת עד כמה אתה אוהב קולנוע ומה לדעתך היתרון המרכזי של תיאטרון, אני צריכה טיעונים טובים לוויכוח עם בעלי...

מיכאל הנדלזלץ: כיוון שערבים רבים למדי שלי תפוסים על ידי תיאטרון, אני רואה בשנים אחרונות פחות קולנע. אין ספק שאמנות הקולנע היא תחום מרתק, שחולק עם התיאטרון כמה איכויות, אך השניים שונים בנושאים עקרוניים, ואחד מהם אינו עדיף על האחר. עובדתית, הקולנע קיים כמאה שנה, והתיאטרון לא נעלם מהעולם, ולהערכתי גם לא ייעלם. התיאטרון גם למד להשתמש בקולנע כהשראה, בין אם בעיבוד סרטים לבמה, או בשימוש באמצעים שהתפתחו בקולנוע בשל האפשרויות הטכניות ששינו את תפיסות הצופים.

מה שחשוב בעיני במיוחד היא העובדה שהתיאטרון הוא המקום האחרון בין האמנויות המחייב את הצופה להיות במגע עם היותו בן אנוש, כשהאנושיות, על כל פניה ומורכבויותיה נוכחת לא באמצעות ייצוג (תמונה או רצף פריימים), אלא באופן מוחשי: בשר ודם, רגשות, מלים ורעיונות. בימים בהם הכל ייצוג וירטואלי (כולל טקסט ספרותי) החוויה התיאטרונית מחייבת הימצאות עם בני אדם אחרים בחלל אחד, וצפיה באנשים אחרים העושים משהו בפועל, בעוד אנו מתבוננים בהם, וחשים באנרגיות הזורמות מהם ואליהם.

צילום: דודו בכר

דורון שואל: אתה מוכן לשקול לא לחשוף פרטי בימוי מפתיעים? אני משתדל לא לקרוא את הביקורות שלך (לפחות לא לקרוא אותן לפני הליכה להצגה!) בגלל הספויילרים הרבים. בפרט אם יש איזו הברקה בעיצוב הבמה או הפתעה בבימוי, שהיה רצוי שאני כצופה אגלה אותן פעם ראשונה בעצמי, במהלך ההצגה. תודה.

מיכאל הנדלזלץ: יש לי הרבה מה לומר על חרדת הספוילר שהשתלטה על התרבות שלנו. והנה ספוילר לחיים של כולנו: כולנו נמות. ועכשיו ברצינות: כדי לכתוב ביקורת, ולא להסתפק במלות תואר ריקות מתוכן צריך לפעמים להביא דוגמאות ולבסס טיעונים. לפעמים מה שאתה קורא "הברקות" או "הפתעות" הם הדברים שראויים לציון, לחיוב או שלילה.

כיוון שאני מודע לחרדת הספוילרים, אני מנסה גם להיזהר, אבל מודה שזה לא שיקול מרכזי אצלי. ואני בהחלט בעד שיקראו את ביקורותי אחרי הצפיה בהצגה, ולא לפני או במקום.

וידר שואל: איזו הצגה שרצה כיום על הבמה בארץ אסור להחמיץ?

מיכאל הנדלזלץ: אחד הדברים היפים בתיאטרון שזה עולם בו כמעט אין "אסור": לכן אין הצגה ש"אסור להחמיץ". יש הצגות שנראות לי טובות, מרשימות ו"חשובות" בקני המידה שלי.

אחת מהן היא, למשל "סירנו דה ברז'רק" מאת אדמונד רוסטאן, בבימויו של גלעד קמחי, בתיאטרון הקאמרי. גם מחזה יפה, גם תרגום מבריק של דורי פרנס, גם קבוצת שחקנים גדולה שמסוגלת לדבר טקסט בחרוז ומשקל כשמבינים אותם, ואפשר להעריך גם את התוכן, גם את החרוז וגם את המשקל, כששורה אחת מתחלקת בין שלושה שחקנים, וזה בכל זאת מובן, ואיתי טיראן בתפקיד מפתיע ומרשים.

או "המקרה המוזר של הכלב בלילה" בבית לסין, גם הוא בבימויו של קמחי: גם ספר יפה של מארק הדון, גם עיבוד טוב, וגם הצגה שמפגינה איזו שלמות של מרכיבים, וגם שחקן מיוחד במינו בתפקיד הראשי, נדב נייטס.

או, למשל "מסעות אודיסאוס" בתיאטרון גשר, מחזה מאת רועי חן בהשראת "האודיסאה", עם תפאורה נהדרת של אלכסנדר ליסיאנסקי, ושחקן ילד מרתק ומבטיח, נעם פרנק.
או "מקבת" של שקספיר, בתרגומו של דורי פרנס, בבימויו של עמרי ניצן בקאמרי, עם רות אסרסאי כלייד מקבת וגיל פרנק (האבא של נעם; וכל אחד מהם ראוי למחמאות רבות בזכות עצמו) בתפקיד מקבת.

או "השחף" של צ'כוב בבימויו של עירא אבנרי ב"תמונע", עם אנסמבל שחקנים מעולה שכל אחד מהם ראוי להתפעלות.

או "משהו טוב", הצגה קטנה בהבימה, עם ליא קניג הנפלאה.
וזה רק על קצה המזלג מהשנה האחרונה

אזרח שואל: מה הם עקרונותיך כשאתה כותב בקורת?

מיכאל הנדלזלץ: הסטיריקן סמי גרונימן (מחבר המחזה שעל פיו נכתב המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", בין היתר) אמר "צריך שלאדם יהיו עקרונות, אבל הוא לא מוכרח להיצמד אליהם".

אני משתדל - ולא בטוח שתמיד מצליח - להתאים את הדעות הקודמות שיש לי (ומי שאומר שאין לו דעות קדומות כנראה לא מודע לשלו) על ההצגה ויוצריה לפני שאני צופה בה, למה שאני רואה, שומע ומרגיש לנגד עיני ואזני על הבמה ובאולם, ולא לראות ולשמוע את הדברים באור דעותי הקדומות. אני די מורגל לכך שלא מאמינים שאני מאוד משתדל להיצמד לעקרון הזה.

ניר שואל: האם אתה רושם הערות תוך כדי ההצגה? האם הביקורת נכתבת (בראשך) תוך כדי ההצגה או שאתה מחכה להגיע לביתך או למשרד כדי לחשוב ולשקול ורק אז אתה כותב את הביקורת? האם היא בד"כ נכתבת בבת אחת ונשלחת או שאתה מעיף עליה מבט נוסף אחרי כמה שעות?

מיכאל הנדלזלץ: אני לא רושם בזמן ההצגה וסומך על זכרוני, שעד עתה לא איכזב אותי. במהלך ההצגה אני משתדל לראות, לשמוע ולהרגיש אותה, ואודה שלקראת חלקה השני מתחיל המוח שלי לנסות לנסח לעצמו מה העיקר ומה התפל. כיוון שמזה יותר מ-40 שנה אני כותב ביקורת שאמורה להתפרסם זמן קצר אחרי תום ההצגה, בשל זמני ירידת המסך והדדליין (בעבר בגל"צ וב"הארץ") אני חייב לכתוב מייד עם סיומה. במקרה של הצגות מחוץ לתל אביב, קורה שאני כותב על מחשב נייד או אייפד במונית, בדרך הביתה. הביקורת נכתבת בבת אחת, ועיקרה רושם ראשוני, שאמור לתקשר עם קוראים שלא ראו את ההצגה,וגם עם אלה שראוה.

למזלי, בעיתון "הארץ" יש לי לרוב הזדמנות להרחיב, להסביר, לחזור בי או לאייך הערכות ראשוניות מהירות. אני כותב למרחקים קצרים, כשהמהירות והקיצור הוא העיקר, וגם לפעמים למרחק בינוני.

יניב שואל: האם איתי טיראן באמת עילוי, או שזו יותר תדמית ממהות?

מיכאל הנדלזלץ: בעיני איתי טיראן ניחן בכשרון יוצא דופן, ואינטליגנציה מרשימה ובנתונים מרשימים (הופעה, גמישות, איכות קולית, רגישות, מוסיקליות, תבונה). הדבר בלט לכל מי שראה אותו עוד בעת לימודי המשחק שלו. בינתיים הוא הרשים גם בחריצות יוצאת דופן בפיתוח כישוריו, והוכיח את עצמו בשורה מרשימה ומגוונת של תפקידים. מאז הוא גם עשה צעדים מרשימים כבמאי, וממה שאני שומע ומתרשם הוא ניחן גם בהקפדתו על יחסי אנוש ובתבונה בניהול הקריירה שלו. אני לא יודע מה זה "עילוי", אבל אני משוכנע שמדובר במהות מאיכות משובחת בכל קנה מידה שאני יכול לחשוב עליו בהקשר של עשייה אמנותית בתיאטרון.

גדעון שואל מיהו השחקן הישראלי האהוב עליך

מיכאל הנדלזלץ: עד כמה שזה עשוי להישמע לא אמין, אני מאוד אוהב תיאטרון, וזה אומר לאהוב את האנשים שעוסקים בה שאני אוהב, ומטבע הדברים יש ביניהם מי שאני מעריך יותר ומי שאני מעריך פחות, על סמך מה שראיתי מהם או מהן על הבמה. מי שקורא את הביקורות שלי לאורך זמן מן הסתם מכיר כמה מהעדפותי. יחד עם זאת, אני מאוד משתדל שלא לתת להעדפותי לצבוע את הערכתי למפרע. ולו רק מסיבה זאת - וגם מפני שאני רוצה לחזור הביתה בשלום - לא אמנה כאן רשימה של שמות. כמה מהם ומהן יודעים מן הסתם מי הן או הם, והאחרים ממילא לא יאמינו לי.

מתן שואל: איך מתייחסים אליך במאים או שחקנים שקטלת? האם נתקלת פעם באיומים, יחס מבזה?

מיכאל הנדלזלץ: באופן לא מפתיע, יוצרים או יוצרות שכתבתי עליהם באופן לא מחמיא לא אוהבים אותי, בלשון המעטה. הדבר מובן למדי, כי בתחום התיאטרון חומר היצירה של השחקנים - בעיקר - הוא גופם ונפשם, ולפעמים - אני רוצה להאמין שיותר בעבר מאשר בהווה - יצא לי לשכוח שמדובר בבני אדם עם רגשות, שכשצובטים אותם הם מצטבטים.

לקח לי זמן להפנים הבדל חשוב: מבחינתי כמבקר צעיר, שכנעתי עצמי שאני כותב על העבודה של השחקנים והשחקניות באירוע ספציפי, ולא עליהם. היום אני יודע ש"עבודתם" זה הם.

קרה פעם אחת שבהפסקה של הצגת בכורה ניגשתי בחיוך לחנה מרון, שהיתה בקהל, והיא נראתה לי מסוייגת, למרות שהיינו ביחסי שיחה וחביבות בדרך כלל. כששאלתי מה קרה (אני בכל זאת די רגיש, בניגוד לתדמיתי) היא הזכירה לי שרק לפני כשבועיים כתבתי עליה ביקורת לא מחמיאה.

שחקן תיאטרון (שמאז היה לעיתונאי תרבות) אחז פעם בצווארי וירק בפני בתגובה על ביקורת. ההתכתשות בין יוסי פולק וביני במהלך הצגת "רובינזון קרוזו" בהבימה באמצע שנות השמונים היא כבר אנקדוטה בתולדות התיאטרון הישראלי.

היו שנים בהם נפגשתי עם תלמידי משחק בבית צבי ודיברתי איתם על עבודתם אחרי שצפיתי בהם. מין ביקורת בעל פה. עם רובם נשמרו אחר כך יחסים טובים ואף יותר מכך, ואפילו לאחרונה שחקן אחד התכתב אתי בפייסבוק בעקבות ביקורת לא אוהדת (בלשון המעטה) על הופעתו. היה זה ויכוח ברוח טובה, ומאוד שמחתי על כך.

אנשי תיאטרון הם יצריים. אני רואה עצמי איש תיאטרון, וגם אני אדם ייצרי. אינגמר ברגמן כתב בספרו שכשהיה מנהל תיאטרון היה מגיע לבניין וחושב לעצמו שהוא עוסק בדבר ההחשוב ביותר בעולם, שהוא באותו הרגע עצמו ממש חסר כל חשיבות. וזה נורא נכון.

ג'ון שואל: האם יש לך ניסיון במשחק או בימוי, והאם הביקורות של מבוססות תמיד על אותן שאלות בסיס (מרגש?מעניין?עמוק?) או יותר לפי רגשות שהיא מעוררת בך

מיכאל הנדלזלץ: למדתי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב (תואר בי.אי. בלבד, הנמוך ביותר במשפחתי המורחבת. שולחים אותי לאכול עם המשרתים). הלימודים כללו גם צדדים מעשיים, כולל משחק. חיים בינינו אנשים שראו אותי מבצע היפוך לאחור על הבמה בעודי לבוש טייטס וורודים. חלקם לא התאוששו מהחוויה עד היום. ידיד שלי, במאי תיאטרון, אמר עלי פעם שאני "שחקן טוב, אם כי מוגבל", ועוד לא הגשתי לו חשבון על ה"מוגבל" הזה. כתבתי מחזה בגיל 17 שנגנז ולמיטב ידיעתי לא שרד בכתובים. ביימתי הצגות כשהייתי מדריך של חוג לדרמה בימי הסטודנטיאליים. מסיבות שונות, לא כולן ענייניות, הייתי למבקר תיאטרון, ואין לי יומרות להיות מחזאי, שחקן או במאי, ואף לא תסכולים - ככל שאני מסוגל להעריך - על שאינני כזה.

וברצינות: נדמה לי שאני מכיר לא רע את הצדדים המעשיים של עשיית התיאטרון. מה שאני מרגיש בזמן ההצגה הוא חשוב, אבל מה שאני מנסה זה להבין למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש, ומה בהצגה - או באווירה, במובן הרחב - גרם לי להרגיש את מה שאני מרגיש, ולנסח את זה במלים שיהיו מובנות לי ולקוראי. גם ניסיון מצטבר של צפייה מקצועית שווה משהו. אפשר לומר שאני צופה תיאטרון מקצועי. צופה ומדווח.

שלומית שואלת: 1. האם יש הצגה ישראלית אחת שהתעלתה מעל לכל האחרות בשנות הסיקור שלך?     2. האם בפרספקטיבה של שנים רבות כל כך, אתה סבור שהתיאטרון הישראלי צועד קדימה או הולך אחורה

מיכאל הנדלזלץ: היה לי מזל גדול להתחיל לכתוב ביקורות תיאטרון בערך באותו זמן בו חנוך לוין התחיל ליצור תיאטרון. הפגישה עם יצירתו והמעקב אחריה היא עדיין אחת החוויות הגדולות שלי כצופה ומבקר תיאטרון.

אי אפשר לענות על שאלת ה"קדימה" או "אחורה". אני חושב ששחקנים או שחקניות תיאטרון אינם נופלים באיכויותיהם מאגדות העבר, ובהכללה זהירה אגיד ששחקני ושחקניות היום משוכללים יותר ומגוונים יותר ביכולותיהם.

יחד עם זאת, המציאות (השיווקית, אם כי זו הכללה) גרמה לכך שהצד הוויזואלי של התיאטרון הישראלי יצא חסר. דווקא בעידן בו היכולות הטכניות הבימתית השתכללו מאוד, התיאטרון הישראלי הממוסד בוחר לרוב בתפאורות קומפקטיות, בסיסיות, מתפרקות, זולות ונוסעות. מלאכת הפעלת הדמיון הוויזואלי של הצופה הוזנחה על ידי המקומות שבהם יש אמצעים, ומעודדים אותה דווקא במקומות בהם האמצעים מוגבלים. שני צעדים קדימה וצעד אחורה, או להיפך.

נתן המתנחל שואל מה דעתך על ערבוב תיטרון בפוליטיקה? אם חרם על תיאטרון אריאל הוא לגיטימי?

מיכאל הנדלזלץ: במובן מסויים הכל פוליטי, ועיסוק בתיאטרון הוא גם החלטה פוליטית. תיאטרון אינו חייב לעסוק בנושאים "פוליטיים", והוא בהחלט יכול לעסוק בסיפור של אנשים בדלת אמותיהם הצרות (אם כי החלטה כזאת גם היא פוליטית). תיאטרון הוא גם במה לויכוחים על נושאים בוערים, אבל לא בהכרח מקום לתעמולה פוליטית. תיאטרון יכול להציג שאלות נוקבות. הוא אינו חייב או צריך להיות מאוזן.

אבל השאלה המעניינת את השואל הוא האם לגיטימי להחרים הצגות באריאל. אריאל נמצאת בשטח שעליו נטושה מחלוקת שמתנהלת עדיין. חיים שם אנשים שרוצים לראות תיאטרון, ובנו להם היכל תרבות. ועתה הם דורשים שיוצרי תיאטרון יבואו להציג לפניהם במקומם. יש אנשי תיאטרון שאינם רוצים להופיע באריאל, משום היות המקום איפה שהוא. וזה לגיטימי מבחינתם לא להופיע במקום בו הם אינם רוצים. הייתי רוצה להאמין שאנחנו חיים במציאות בה לא כופים על אנשים לבדר אנשים אחרים, ובכלל, כל העשייה התרבותית צריכה להיעשות ברצון, במצב בו איש איננו כופה על איש שום דבר. כמו במעשה אהבה, הדברים צריכים להיעשות מרצון ובהסכמה של שני הצדדים. ישנם יוצרי תיאטרון שאמרו "לא". איזה חלק של ה"לא" שלהם מתקשים הדורשים מהם להופיע באריאל אינם מבינים?

בנימין הלוי שואל: מקריאת הכתבות שלך נראה לי שאתה מסכים שתחום התיאטרון בארץ, למרות נתוני המכירות ה"מרשימים", במצב גרוע. לדעתי, ביטוי אחד ומובהק של היעדר החידוש או היוזמה הוא בקביעות שהשיגו לעצמם מנהלי התיאטראות בארץ. רציתי לשאול מה דעתך על אותם מנהלי-קבע, ואם אתה תומך בהנהגת רוטציה מבנית בתחום. ובהמשך לשאלה זו, רציתי לשאול גם על תפקידך שלך: האם פרסום ביקורות בעיתון התרבותי המרכזי בישראל (בטח שבענייני תיאטרון) על-ידי מבקר אחד במשך עשרות שנים לא תורם לדעתך לקפאון האומנותי? ואם לא, כיצד אתה מתמודד עם המגמות החדשות בעולם התיאטרון, ועם המעבר של מרכז הכובד האומנותי מהבמה הבריטית (הספרותית, יצוגית) לבמות פסטיבלים אירופאיים ('פוסט-דרמטיים", וכאלה הקשורים יותר לאומנות המופע מאשר לספרות מוצגת): כיצד אתה למד אותן, מה דעתך עליהן, ומה דעתך על היעדר חדירתן לתיאטרון השיראלי. 

מיכאל הנדלזלץ: אחת הסיבות למצבו ה"גרוע" של התיאטרון הישראלי, למרות שיש הצגות טובות, ולא מעטות, היא המצב הארגוני בו התמיכה הממסדית בתיאטרון (ובתרבות בכלל) היא בלתי מספקת, בלשון המעטה. זה גורם לכך שהתיאטרונים הרפרטואריים עוסקים ב"קייטרינג" במקום לעסוק בתכנון, בישול והגשה של ארוחות גורמה (בסדר, צמחוניות).

בתיאוריה, כולנו בעד רוטציה, וכל אדם באיזשהו שלב ממצה את עצמו במקום בו הוא נמצא. אבל גם זה עקרון, וכבר עסקתי בצ'ט הזה בעקרונות. יש מנהלים, ולא אמנה כאן שמות, שצריך להחליף, ויפה שעה אחת קודם. אבל הרי זו לא שאלה תיאורטית. על הכוונת של השואלים נמצאים, בעיקר, מנהלי התיאטרון הקאמרי, המנהל האמנותי עמרי ניצן, והמנהל הכללי נעם סמל (וגם ציפי פינס מבית לסין). לא שמעתי מישהו שמזכיר בהקשר זה את מיקי גורביץ', המנהל האמנותי של החאן הירושלמי (מוסכם שהוא בכהונתו פחות מסמל, ניצן ופינס). הבימה, שמנהלו האמנותי אילן רונן (והמנכ"לית אודליה פרידמן) "סוגרים" עוד מעט עשר שנים, הוא סוגיה קצת אחרת.

ניהול תיאטרון הוא עניין לטווח ארוך. אצלנו מדובר בדרך כלל על קדנציה של חמש שנים, וכל המנהלים היום זכו לכך שהקדנציות שלהם יוארכו על ידי מועצות הנאמנים. חמש שנים הם זמן קצר אם מדובר על תהליכים שצריכים להבשיל בכל הנוגע לגילוי טקסטים ופיתוחם, גילוי, עידוד וטיפוח במאים, תפאורנים ושחקנים (נשים וגברים). המציאות בארץ (אילוצי תקציב ושיווק, מרכז ופריפריה, קהל הטרוגני בסוגיו והומוגני בטעמיו) מחבלת גם בתכניות הטובות ביותר.

ובתוך כל זה, אני חושב שהרקורד של ניצן וגורביץ', למשל, הוא חיובי ויותר מכך, למרות התקופות הארוכות שהם מכהנים. בסך הכל - ואני יודע שתטענו שאני כותב את זה כי ניצן הוא חבר שלי מאז ששנינו חלמנו על תיאטרון בגיל 16 - הרפרטואר המוצג על ידי הקאמרי, למרות הנפילות המבישות, הוא מרשים בכל קנה מידה. כן, יש מנהלים ומנהלות שצריך להחליף. אבל מספר השנים בתפקידם הוא רק אחד השיקולים לעניין זה.

כן, אני מניח שאני תורם לקיפאון האמנותי. אין לי ספק שאילו החליפו אותי בתפקידי כמבקר התיאטרון של "הארץ, מזמן מצבו של התיאטרון הישראלי היה טוב יותר. דברו עם עורכי "הארץ", תחליפו אותי והכל יהיה בסדר.

אבל רגע ברצינות, גם אם באמצעות אנקדוטה. בראשית שנות ה-70 נהגתי לשחות בבריכת גורדון. יום אחד מצאתי עצמי במלתחה, במקלחת, וליד, שנינו עירומים כביום היוולדנו, לצידו של טומי לפיד (האבא של יאיר). וטומי, שנודע בפיו הגדול (לצד הצדדים שהיו בהחלט מקסימים באישיותו המורכבת והססגונית) צעק עלי בגלל ששיבחתי את מחזות והצגות חנוך לוין: "מה אתה, צעיר שכמותך, כבר יודע על תיאטרון ותרבות. מה ראית בחיים שלך? איזה קני מידה להערכה יש לך?"

מאז עברו כמה שנים, אכלתי כמה דברים, שתיתי כמה דברים, ראיתי כמה הצגות. ועכשיו רוצים שאזוז כי אני גורם לקיפאון אמנותי. צעיר לא טוב, ותיק לא טוב. הכל לא טוב.
אני ער לכך שאני כבר לא צעיר, ואולי ראיתי יותר מדי ואני יודע יותר מדי. אני מנסה לראות את האחר והחדש, ואני רואה גם דברים שמוצאים חן בעיני שהם מחוץ - לכאורה - לעולמי התרבותי, הצר כנמלה שמנה במיוחד. אני מנסה להבין "מה הולך?" ולפעמים נדמה לי שאני גם מצליח.
 

א. שואל:איך אתה רואה את העתיד של העיתונות? האם אתה חושב שנראה פחות עיתונאים מקצועיים כמוך? כיצד אתה מעשיר את הידע שלך כל הזמן? האם אתה ממליץ על ספרים שמעניינים במיוחד בנושא תיאטרון? האם אתה חושב שישראל היא מדינה מעניינת מבחינת היצירה התיאטרונית בהשוואה למדינות אחרות? 

מיכאל הנדלזלץ: אין זה סוד שעתיד העיתונות כמו שאנחנו מכירים אותה אינו וורוד. היה לי מזל להיות עיתונאי בימים בהם זה עוד היה תחום מרתק ואפילו רומנטי. אני בטוח שיהיו עוד עיתונאיים מקצועיים יותר ממני, או מקצועיים לא פחות בצורה אחרת ממני. דרך התקשורת שלהם עם קוראיהם משתנה, כמו שהעולם משתנה.

אני משתדל לראות הרבה תיאטרון, לקרוא על תיאטרון, לשוחח עם אנשי תיאטרון ולבחון את הדסברים שאני מאיין בהם שוב ושוב. אני לעולם מטיל ספק בדברים של עצמי. לעתים, כשמישהו מסכים אתי - טוב, לא תמיד - אני בטוח שטעיתי. למרבה הצער אין הרבה ספרים על תיאטרון בעברית, וזה יהי שטחי מצדי להמליץ על ספר אחד עכשיו. נכון, קראתי את ספרו החדש של הרי גולומב על צ'כוב באנגלית, וכתבתי עליו אתמול, אבל הוא בהחלט לא ספר לכל אחד.

התיאטרון הישראלי הוא אחד המרתקים מאלה שאני מכיר, כולל מגרעותיו. וחוץ מזה, זה התיאטרון שלי, ולכן הוא חשוב ומרתק. אותי בוודאי

דורון כהן שואל: מה הוביל אותך להקים את מוסף "ספרים" ומה אתה מרגיש כלפיו היום

מיכאל הנדלזלץ: מה שהוביל אותי להקמת מוסף "ספרים" בשנת 1993 היתה פניה-הצעה מצדו של חנוך מרמרי, אז עורך "הארץ". ערכתי את המוסף תריסר שנים, עד 2005, ואז הוחלפתי כעורך, משיקולים של רוטציה. העורכים שבאו אחרי ערכו את המוסף בהתאם לתבנית שנוצרה, כל אחד מהם לפי טעמיו והדגשיו. באותם שנים עולם הספרים השתנה מאוד. דברים שרואים ממקום העורך שונים מהדברים איך שהם נראים מבחוץ. מוסף "ספרים" קיים, ואני מניח שיהיה קיים כל עוד עיתון "הארץ" יהיה קיים, ולא אסתיר את תקוותי שמדובר בעוד שנים הרבה. היתה לי הזכות להקימו, אבל הוא קיים גם בלעדי

לכל הביקורות של מיכאל הנדלזלץ

28
 
הוספת תגובה

תודה!

תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת

אנא המתן...