"הארץ" מארח

איתן אבריאל, עורך מגזין TheMarker וממייסדי האתר TheMarker.com התארח היום (רביעי) באתר "הארץ" למפגש ה-17 בסדרה בה אתם מוזמנים להפנות לעיתונאים ודמויות ציבוריות נוספות שאלות על כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם או יכולתם לשאול. אתם שאלתם אותו על שחיתות שלטונית, העתיד שצפוי לצעירים, הסיכוי לחידוש המחאה החברתית והתנהלות הבנקים והטייקונים. כל השאלות והתשובות - כאן.

אפרת שואלת: עד כמה צעירה כמוני, בת 24, סטודנטית למשפטים, בלי גב כלכלי מהבית, יכולה להיות אופטימית מהסיכוי שלי לקנות בית, להתקיים בכבוד ולהעניק חיים טובים לילדים שלי

איתן אבריאל: האמת? קשה להיות אופטימיים. יוקר המחיה בישראל שערורייתי ומחירי הדיור (יותר משליש מיוקר המחיה) מטורפים ומחוץ ליכולתו של ציבור שאין לו גב כלכלי או קשר לקבוצת אינטרסים. אני לא יודע מהי ההגדרה שלך ל"חיים טובים", אבל זה לא יהיה כמו בטלוויזיה או כמו שתראי אצל המאיון העליון בישראל. השכר הממוצע בישראל נמוך והשכר החציוני נמוך עוד יותר. הברירות שלך הם להצטרף לקבוצת אינטרסים חזקה (יש לך בן משפחה בחברת החשמל?), ללמוד מקצוע מבוקש (רופא, מהנדס מחשבים), להגר לחו"ל. עדיף תמיד להיות אופטימי – אבל כדאי גם להיות ריאלי.

דודי שואל: האם אתה חושב שהציבור מטומטם ובגלל זה הציבור משלם. או במלים אחרות האם אנחנו בורים גמורים בכלכלה ואדישים למה שקורה בחיים שלנו? איך אפשר להסביר בחירה של המונים שמצבם הידרדר באיש שאחראי לכך והיעדר מחאה אפקטיבית.

איתן אבריאל: לציבור באמת חסר ידע. העובדה שהיא שכאשר הוא למד איך הדברים עובדים, למשל בכל הקשור להון-שלטון, הסדרי חוב ותספורות, "המועדון", כוחם של גופים פיננסיים שמחוברים לטייקונים, ועכשיו הכוח המוגזם של ועדים גדולים וקבוצות אינטרסים – הוא יודע להביע את מחאתו ולהשפיע על המציאות. המדינה שונה לחלוטין בעקבות המחאה הציבורית. ולגבי הרמז שלך על ה"האיש האחראי", אני חושש שהציבור לא מוצא הבדל מהותי בין המפלגות הגדולות ואינו מסמן את ה"אחראי" כמושחת יותר מאחרים. אולי הציבור מבין שאין כאן פתרון של איש אחד שניתן להחליף אותו באחר, ואז הכל יראה יותר טוב.

איתן אבריאל עונה לשאלות הגולשים

אורי שואל: איך אתה מסכם עד כה את כהונתו של יאיר לפיד? האם התוצאות וההחלטות שהעביר מעידות על יצירתיות ויציאה מהקופסה או דווקא על אי-הבנה בכלכלה. האם תפקודו ביחס לקודמיו הוא סביר?

איתן אבריאל: אתה רציני? מה אתה חושב?

נדב שואל: מה לדעתך היה ההישג הגדול של המחאה החברתית, ומה הטעות הגדולה שלה?

איתן אבריאל: המחאה החברתית, למרות ניסיונות לטייח את זה ולהציג נתונים כאילו כלום לא השתנה - שינתה את המדינה. מה שמכתיב את ההתנהגות של בני אדם הם קודם כל תודעה ורעיונות. התודעה הציבורית והשיח הציבורי השתנו לחלוטין, מעיסוק צר בביטחון ו"שטחים" לחשיבה על רמת חיים, איכות חיים, יוקר מחייה, אי-שווין וכיצד המערכות הכלכליות אצלנו עובדות באמת. המחאה שינתה את השיח הפוליטי בכנסת ואת ההרכב שלה ושל הממשלה, והשינוי הזה יימשך בבחירות הבאות. אין היום מנהל של חברה עסקית, בוודאי בנקים וחברות פיננסיות, שהמחאה הציבורית לא עומדת מול עיניו. אלה הישגים אדירים, פי כמה מכל הפחתת מחיר של מוצר כלשהו.

יושבת בשדרה שואלת: מה לדעתך עשוי להחזיר את העם המיואש הזה לרחובות? האם עוד יהיה פה חשוך יותר לפני עלות השחר

איתן אבריאל: אי אפשר לצאת לרחובות לפני שמבינים על מה. אפילו את השאלות הנכונות צריך לדעת לשאול. הציבור ייצא לרחובות כאשר התודעה שלו תתחלף - כאשר הוא יבין איך עובדת השיטה, "איפה הכסף", מי אחראי למצב הנוכחי, ולאילו כיוונים חדשים ראוי ללכת.

שלי שואלת: מה לדעתך צריך לעשות עם שערוריית הבכירים. האם צריך להתערב חקיקתית, האם הכי טוב לארגן חרם צרכנים, האם בצורת מס. ושאלה נוספת בנושא, האם לדעתך צריכה להיות נוסחה של פער מקסימלי בין שכר המנכ"ל לעובד הזוטר ביותר

איתן אבריאל: המערכת הפיננסית, המערכת העסקית והמערכת הציבורית, במהותן, מבוססות על אמון. הציבור רוצה לדעת שמפעילי המערכת הם סוכנים נאמנים שלו, שהם דואגים לאינטרסים של הלקוח, ושהם אינם שמים את הטובה האישית שלהם לפני האינטרס של הציבור. שכר הבכירים מערער את האימון הזה. הוא מרתיח את הציבור בעיקר כאשר מדובר בכספי ציבור, למשל במערכת הפיננסית ובמערכת הממשלתית, או כאשר מדובר בחברות מונופוליסטיות שבהן הרווח מובטח. היה רצוי ששכר הבכירים יתמתן כתוצאה מלחץ ונורמות ציבוריות, בלי חקיקה, רגולציה ונוסחאות - פשוט כי לא מאוד מסובך לעקוף כמעט כל כלל טכני שיקבע. יש מדינות שבהן שכר הבכירים יותר נמוך, ואם מתגלה שמישהו הגזים - הקהילה אינה מוכנה לקבל זאת. אלא שבמדינה עם סולידריות הדדית נמוכה, בה נראה שכל אחד דואג לעצמו, ועדיף עכשיו ומיד, זה לא תמיד קורה - ואז צריך להתחיל את תהליך בניית האמון באמצעות רגולציה. איך בדיוק? האמת שזה פחות חשוב (שוב, כי כמעט תמיד יהיו דרכים לעקוף כל תקנה). מה שחשוב הוא המסר שהציבור אינו מוכן לקבל שכר מוגזם ללא קשר (אמיתי) לביצועים. בפועל יש התקדמות, גם אם איטית - עובדה שיו"ר בנק דיסקונט יוסי בכר ויתר אתמול על הבונוס שלו (1.5 מיליון שקל), בונוס שהוא באמת לא היה ראוי לו כי ביצועי הבנק רק הורעו במהלך כהונתו.

מני שואל: מה לדעתך הצעדים האופרטיביים שצריכים לדרוש/לכפות על הבנקים בהנחה ואתה מסכים איתי שהם שודדים את האנשים הקטנים שמנסים לחיות כאן בשקט

איתן אבריאל: הבנקים 'שודדים' את משקי הבית ואת העסקים הקטנים (ומעניקים תנאים טובים ללקוחות הגדולים, שמקורבים אליהם), כפי שאתה אומר, כי הם לא יעילים (המון עובדים מיותרים בשכר גבוה), כי הלקוחות שבויים וכי אין בענף הזה תחרות. שני הבנקים הגדולים, פועלים ולאומי, מחזיקים בכ- 70% מהמערכת. קשה "לכפות" על הבנקים דברים, כאשר המפקח על הבנקים תמיד ישמור שהם יהיו יציבים ורווחיים, כי לדעתו הם חיוניים למערכת. לכן מה שצריך לעשות הוא לפתוח את הענף לתחרות: לפצל את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, להביא בנקים אינטרנטיים מחו"ל, לאפשר לגופים גדולים שכבר יש להם מערכות יחסים פיננסיות עם מיליוני לקוחות (חברות סלולר, רשתות שווק) לתת שירותים בנקים, לעודד מערכות פיננסיות דיגיטליות אלטרנטיביות. מתברר שדור ה-Y, מי שנולד לאחר 1980, לא אוהב בנקים, לא סומך עליהם, ויעדיף דרכים אחרות לנהל את ענייניו הכספיים – אם רק יהיו כאלה. אבל: כאן נדרש שינוי גישה יסודי מצד בנק ישראל.

דוד שואל: עד כמה לדעתך אפשר היה למנוע בזמן אמת את הנפילה של נוחי דנקנר אם היו מקשיבים לך ולדה מרקר בזמן אמת. ואיזו תופעה עליה אתם מתריעים היום עשויה להתפוצץ לנו בפנים בעתיד

איתן אבריאל: נוחי דנקנר הפיל את עצמו כי השליטה הבלעדית שלו בקונצרן היתה חשובה לו יותר מאשר היציבות הפיננסית של הקבוצה, ובגלל שכל המערכת הפיננסית והעסקית התקפלה בפניו, הוא הרי היה ראש ה"מועדון". הנפילה היתה נמנעת לו הבנקים והמשקיעים מוסדיים היו מסרבים להעניק לו אשראי או מקשיחים את התנאים לכך, והיא היתה נמנעת לו המנהלים שלו והדירקטורים בחברות שלו היו נאמנים לציבור ולחברות שבהם הם שירתו (כפי ש החוק מחייב אותם), במקום להיות נאמנים לטייקון. תופעה שתתפוצץ? בכל יום, בכל עיתון, מצא לפחות אחת כזו.

אסתי שואלת: מנסיונך והיכרותך עד כמה מושפעת העיתונות הישראלית בכלל והכלכלית בפרט מאינטרסים של טייקונים ותאגידים. עד כמה כל מה שאנו קוראים הוא באמת שיקוף המציאות

איתן אבריאל: העיתונות הישראלית – וכך גם בחו"ל – מושפעת מאוד מאינטרסים. לעיתים אלו אינטרסים של המו"ל, לעיתים אלה אינטרסים כלכליים של תאגידים, הטייקונים שבראשם, ולעיתים קרובות זה הולך יחד. מה שאת קוראת אינו שיקוף של המציאות אלא מה שרוצים להראות לך. את זה עושים בבחירה של מה כותבים, איך כותבים, ובעיקר מה לא כותבים. כך גם במדיה האלקטרונית, טלוויזיה, רדיו, אינטרנט.

אמיר שואל: מה אינכם מטפלים בלובי החזק מכולם - החקלאים? השתלט על אדמות המדינה, ולא רק השתלט עליהן, אלא שהוא הופך קרקע חקלאית - לנדל"ן

איתן אבריאל: אתה צודק ב- 100%. כנראה שהגזל הגדול ביותר של נכסי ציבור מתבצע בדיוק בתחום שעליו אתה מדבר - הנדל"ן. מדובר בוודאי במיליארדים, אולי אפילו עשרות מיליארדים, שמחולקים על ידי המדינה מדי שנה לרשימה ארוכה של קבוצות אינטרסים, עם מעט תשומת לב וכמעט ללא דיון ציבורי. אנחנו מטפלים (גם) בנושאים הללו, אבל לא מספיק. אנחנו מתכננים להרחיב את העיסוק שלנו בחלוקה של קרקעות ואנחנו מקווים שהעניין יעלה גבוה יותר בסדר היום של השיח הציבורי.

מטי שואלת: מה לדעתך הגורם המרכזי ליוקר המחייה בישראל ואיך ניתן לטפל בו

איתן אבריאל: למעלה משליש מיוקר המחיה הוא הדיור, כך שגורם מרכזי אחד הוא חוסר הנכונות של הממשלה והמערכת הפוליטית לשחרר קרקעות, יחד עם ההחלטות להוריד ריבית ולתת הטבות מס להשקעה בנדל"ן (ולא חשוב אם זו דירה ראשונה) מול השקעות אחרות. גורמים משמעותיים נוספים הם מיליציות המיסוי - ועדים וקבוצות אינטרסים שבאמצעות כוח פוליטי גובים כספים רבים מהציבור ומעבירים אותם לכיסי העובדים הוותיקים והבכירים. למשל: התעריפים של הבנקים, של חברת חשמל, של נמלי הים ושל רשות שדות התעופה. וכמובן, הסיבה המרכזית ביותר היא היעדר תחרות או תחרות נמוכה ברבים מהשווקים בישראל – אחרת התחרות הזו היתה גוררת את המחירים כלפי מטה

אסף שואל: אם המצב הכלכלי-חברתי כל כך מקומם כפי שמציג עיתון דה מרקר בשנים האחרונות, מדוע ההמונים לא יוצאים לרחובות בצורה יותר אגרסיבית? איך יכול להיות שכולם כל כך אדישים? האם יתכן שנבואות הזעם מוגזמות ושבסך הכל אנשים בישראל חיים לא רע?

איתן אבריאל: איך מודדים אם המצב רע או 'לא רע'? זה שהתרגלנו למה שיש, אינו מדד לכלום. במונחי רמת חיים אנחנו עדיין הרבה מתחת לארה"ב, למשל, וגם שם המצב של רבים שאינם סביב היי-טק או וול סטריט, או רופאים, רחוק מלהיות להיט. הבעיות שאנחנו מציפים נוגעות בעיקר לעתיד, כי אנחנו מזהים שורה של מגמות מדאיגות שיכולות לקחת אותנו למקומות מאוד לא טובים. מה שלא נתקן ומה שלא נבנה עכשיו - יעלה לנו ביוקר ובהידרדרות מואצת בעתיד, אז כבר גם אתה לא תחשוב שהמצב "לא רע", ולא משנה איך תראה ההשוואה מול מדינות אחרות.

נועה שואלת: האם אתה סבור שיש להעלות את שכר המינימום? ואם כן/לא, מדוע?

איתן אבריאל: בוודאי. שכר המינימום נמוך, השכר החציוני נמוך והשכר הממוצע נמוך. כמובן שצריך לעשות את זה באופן הדרגתי כדי לא לשבור חברות ומעסיקים. הרעיון הוא שחברות ועובדים יהיו יעילים יותר, שהפריון שלהם יהיה גבוה יותר - ושבסופו של דבר הערך המוסף שיווצר יתפזר בצורה שוויונית יותר בין העובדים לבין בעלי השליטה, ביחס למצב הנוכחי.

אלדד שואל: עד כמה להערתך אנו חיים במערכת פוליטית וכלכלית מושחתת. האם פואד הוא יוצא מהכלל או היחיד שנתפס?

איתן אבריאל: המערכת אכן מושחתת ומי שנתפס הוא קצה הקרחון. בחלקים גדולים של המערכת, שחיתות היא הנורמה. מה שחשוב להבין שהמבחן לא יכול להיות רק על פי הדין הפלילי – הוא חייב להיות תרבותי, נורמטיבי וציבורי. הרי ברוב המקרים אי אפשר להפוך את השחיתות לתיק פלילי, ויש אינספור מקרים של שחיתות שהיא חוקית על פי הדין הנוכחי. למעשה, השחיתות החוקית - למשל התנהלות של ועדים חזקים והסדרי תנאי השכר שלהם, יחד עם גיוס עובדים על פי קשרי משפחה - היא בעיה משקית יותר חמורה הרבה יותר מהשחיתות הפלילית.

נורי שואל: רציתי לשאול מה דעתך בנוגע לפראדיגמה שאומרת שהסיכויים לשינוי משמעותי או לפריצת מחאה ציבורית אמיתית ורחבת היקף במדינה קלושים מכיוון שכמעט 50% מהמפרנסים בישראל נהנים בדרך זו או אחרת מעטין הכסף הציבורי. יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות, אבל כאמור כמעט 50% היו מעוניינים להשאיר את המצב הקיים בעוד ש-50% האחוזים האחרים מממנים אותם... ומה הפיתרון למצב זה לדעתך.

איתן אבריאל: עלית על נקודה מאוד חשובה ומאוד כואבת. אני לא יודע אם 50% הוא המספר הנכון, אבל לרבות מהמשפחות בישראל יש בן משפחה שעובד באחד הגופים או באחת ממיליציות המיסוי שנגדם המחאה צריכה לפרוץ - ואז ברור שהמשפחה הזו תתקשה למחות עם כל הלב. בדיוק מכאן, יחד עם הקשרים למרכזי מפלגות ולמוקדים אחרים, נובע הכוח של כל הוועדים הללו. אלא שבסופו של דבר בן המשפחה הבודד הזה חי טוב בעוד השאר סובלים, כך שהפתרון הוא להתמודד עם פיצול האינטרסים הזה – ובכל זאת פעול למען הרפורמות הנדרשות. אם תרצה, אתה יכול להרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון גם עבור בן המשפחה שהיום נהנה, כי אם הכלכלה תמשיך בתרבות הזו - המצב של כולם יורע. בסוף לא יהיה כסף גם עבורו.

ישי שואל: עם כל הביקורת שיש לי על ועדים, עדיין מקוממת אותי הדלגיטימציה שדה מרקרעושה לעבודה המאורגנת במסווה של מלחמה בריכוזיות. מה דעתך על טיעון זה

איתן אבריאל: המרקר אינו נגד עבודה מאורגנת. להפך. הנה הצהרה: אני, וכך גם רוב כתבי המרקר, חושבים שנכון שתהיה עבודה מאורגנת בכל ארגון ובכל חברה בישראל, ושה"וועד" יהיה חזק, מקצועי וענייני. הביקורת שלנו היא נגד רשימה מאוד מסוימת של ועדים שפועלים למען קבוצה מיוחסת של עובדים ובני משפחותיהם, בתיאום עם ההנהלה (המעסיק) ולעיתים גם עם הממשלה, בעוד שבאותו ארגון ישנם אלפי עובדים אחרים ועובדי קבלן שמקבלים מעט מדי.

לא צריך להמציא את המודל הנכון, כי הוא קיים ועובד במדינות אחרות, למשל בסקנדינביה. שם הוועדים חזקים, יש להם יכולת שביתה ככל שירצו, כולם מאוגדים – אבל כאשר הם יושבים לקביעת הסכמי עבודה או לטיפול במפוטרים, כל הצדדים מנסים להגיע לתוצאה של WIN-WIN ולא לכופף ולשבור את הצד השני, ובוודאי שלא לשדוד את הציבור באמצעות "שלטרים" או איומים על תוצאות הבחירות בפריימריז של מפלגות השלטון. התוצאה: העובדים מרוצים, המעסיקים מרוצים, והציבור לא חושב ששודדים אותו. ואילו המלחמה בריכוזיות אינה מסווה לדבר, אלא מהות בפני עצמה. הריכוזיות היא זו שמעלה את יוקר המחיה, מורידה את הפריון (כי גופים חזקים ומונופוליסטים לא נתונים למשמעת שוק), משחיתה רבות מהמערכות ובסופו של דבר גם את הדמוקרטיה עצמה.

דייב שואל: עד כמה מה שקורה כיום עם הפנסיות שלנו מסכן את עתידנו, האם אפשר לצפות שבני ה-40 של היום ימצאו עצמם בעוד 30 שנה עניים כפי שקרה בקוריאה למשל. האם יש צעדים שחובה לעשותם בנושא

איתן אבריאל: אכן ישנה סכנה עתידית לפנסיות. בגלל שהריביות (ולכן התשואה על ההשקעה) ירדו, בגלל שאנשים לא חוסכים מספיק, בגלל שבכל פעם שתוחלת החיים תעלה מיד יורידו את תשלומי הקצבאות, ובגלל שדמי הניהול עדיין גבוהים בחלק מהמכשירים (למשל ביטוחי מנהלים משתתפים) - לרבים לא תהיה ביום הפרישה לגמלאות פנסיה שתאפשר להם לשמור על רמת החיים לה התרגלו. זו, אגב, בעיה עולמית - כל מדינה עם הפרטים והשוק שלה.

האם הגיוני לשלם 1%-2% בדמי ניהול כאשר אזרח רוכש אגרת ממשלתית, שאותה הוא יחזיק בדרך זו אחרת עד לפדיון? האם נכון לשלם דמי ניהול גבוהים עבור ניהול תיק ני"ע כאשר כולם מסכימים שהשקעה במדדים גם זולה יותר וגם מניבה תשואה גבוהה יותר לאורך זמן? אפשר לעשות דברים: ניתן למשל ליצור קרן פנסיה ממשלתית עם דמי ניהול אפסיים, שדרכה ישקיע הציבור באג"ח הממשלתי ובמדדי שוק. מי שירצה ניהול אקטיבי יקנה אותו בשכבה נוספת בשוק החופשי. לאורך עשרות שנים, החיסכון הפנסיוני יהיה גבוה יותר.

אפשר גם לשאול האם המדיניות הלאומית הנוכחית, לפיה המדינה אינה צד בהבטחת הפנסיה של האזרחים (למעט ביטוח לאומי וסובסידיית מס שמטרתה לעודד חסכון), היא נכונה. זו החלטה ערכית, ואפשר לפעול אחרת, אך חייבים כמובן להחליט על איזה שירות ציבורי אחר לוותר. אבל בשורה התחתונה, בעיקר אם הריביות הנמוכות יאפיינו את העולם במשך שנים ארוכות (ביפן הריבית קרובה לאפס כבר שני עשורים), הדרך היחידה להימנע ממשבר פנסיה הוא לחסוך יותר - לוותר על צריכה היום כדי לצרוך מעט יותר מחר.

אמזלג שואל: אם לדעתך לגבר מזרחי (שם משפחה ומראה) יש סיכוי קטן יותר להתקבל לעבודה זהה כמו גבר אשכנזי

איתן אבריאל: אני לא רוצה להיתמם ואני מניח שיש גם מעסיקים כאלה. אני לא מתרשם שזו בעיה לאומית. מעסיקים מקבלים עובדים על פי כישורים וכמובן קשרים – ואני לא יודע לאיזו 'עדה' יש קשרים טובים יותר, או איפה.

יצחק שואל: האם לדעתך הציבור שונא את הטייקונים שלא בצדק? או שאכן מדובר בחבורת תאבי בצע ששכחה מאין באה. כמו כן, האם העשירים של פעם היו שונים?

איתן אבריאל: הטענה לפיה הציבור פתאום שונא טייקונים ובעלי עסקים, היא במידה רבה ספין של הטייקונים עצמם. אף אחד לא שונא את רמי לוי, שהתעשר מיצירת תחרות והורדת מחירים מול רשתות השיווק הגדולות. אף אחד אינו שונא את גיל שוויד מצ'ק פוינט או מאות יזמי היי-טק שעשו אקזיט. אף אחד אינו שונא אנשי עסקים שהתעשרו מיצוא. לעומת זאת, הציבור למד שישנם כמה וכמה טייקונים שהתעשרו בעיקר על בסיס כספי הציבור (על ידי הנפקת איגרות חוב), ודרך מחירים גבוהים שהם גובים מהציבור בזכות תחרות נמוכה שהם דאגו ליצור בענף בו הם פועלים. כולנו זוכרים את רווחי חברות הסלולר, וכמותם יש שורה של יבואנים, יצרנים ומשווקים בלעדיים, וכמובן מתווכים כמו אלה של המערכת הפיננסית. מעבר לכך, היחס לעשירים נגזר גם מהיחס שלהם לקהילה. אם הם לא משלמים מס, אולי בזכות תכנונים יצירתיים, הם לא יקבלו מחיאות כפיים – אפילו אם הם יתרמו כמה שקלים (מתוך הקופה של חברה ציבורית, שלא על חשבונם האישי) לאיזו צדקה.

שלומי שואל: האם אתה רואה בעיה בקניית נכסים כמו תנובה על ידי חברות זרות. האם זה מסכן את המשק באופן כלשהו?

איתן אבריאל: תלוי, אבל יותר מאשר צבע הדרכון של בעלי השליטה - חשובים האינטרסים שלו, והאם יש חשש שהם יתנגשו עם האינטרסים של הציבור. תנובה נשלטה לפני הסינים על ידי קרן השקעות אירופאית, שממילא כל עניינה היה רווח מהיר, וכך היא לא היססה לעלות מחירים. החטא המקורי בתנובה היתה המכירה לקרן הזו, שבוצעה בזול ועל חשבון המושבים והקיבוצים - ועוד יותר מכך פספוס ההזדמנות לפתוח את שוק מוצרי החלב לתחרות. במכירה של מוסדות פיננסיים שמנהלים את הכסף של הציבור, צריך לבדוק היטב מי הרוכש ומה האינטרסים שלו: האם הוא עשוי להשקיע את כספי החוסכים (והפנסיה) במקומות שנוחים לו? עבור חברות גדולות ובוודאי חברות פיננסיות, עדיף שלא למכור את החברות לבעל שליטה מסוים אחד (או גרעין שליטה), ישראלי או זר. פתרון יותר טוב הוא מכירה של החברות לציבור המשקיעים הישראלי דרך הבורסה. זהו פתרון שגם ישפר את המשמעת התאגידית, גם יסלק ניגודי אינטרסים, וגם יתרום לעומק של הבורסה. הוא לא פתרון מושלם, חייבים בקרה קפדנית על ההנהלה השכירה, אך הוא כנראה עדיף על הקיים.

שמאלן שואל: בניגוד לעיתון "הארץ", להתרשמותי דה מרקר כמעט ולא עוסק בפן הכלכלי של הכיבוש. האם לדעתך בהתנחלויות אין כסף גדול, או שאתם חושבים שהתעסקות בפן המדיני-ביטחוני יפגע במטרה שלכם (או שהכיבוש לא קשור לכלכלה)

איתן אבריאל: במשך שנים ארוכות מדי כל השיח הציבורי בישראל התמקד בביטחון, צבא, כיבוש ושטחים. זהו פתרון שהיה נוח לכל החזקים: מדברים על שלום ובטחון, ובשקט בוזזים ושודדים את הציבור בשלל שיטות ומנגנונים. היה צריך לספר לציבור איך הדברים מנוהלים באמת, ורק לאחר שהתודעה הציבורית השתנתה פרצה המחאה החברתית. מאז הציבור מבקש לדעת על כלכלה, חברה ושירותים ציבוריים לא פחות ואולי יותר מאשר על ענייני ביטחון. הכיבוש בהחלט קשור לכלכלה, ואנחנו עוסקים בהשלכות שלו: ודאי שמת לב לעיסוק התכוף שלנו בתקציב הצבא ומערכות ביטחון. כשיש לנו מידע על כך, אנחנו עוסקים בהוצאות העודפות להחזקת ההתנחלויות. אבל הכסף הגדול, לדעתנו, לא נמצא בהתנחלויות (או, להבדיל, אצל החרדים), אלא במקומות שעליהם אנחנו כותבים יום-יום – ולכן אנחנו מתמקדים בהם.

לכל הכתבות והפרשנויות של איתן אבריאל

הציגו את שאלתכם/ן לאיתן אבריאל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ