אפשר לראות בקובץ רשימות הפרוזה המוקדמות של נתן אלתרמן משנות השלושים כיצד הוא הולך בין הטיפות, מצד אחד נמנע מלשלול את ביאליק ובני דורו, אך מנגד, גם מקפיד לא לזהות עצמו עם שלונסקי המורד בביאליק: העיקר לא לפסול פסילה גמורה איש משני המחנות הניצים, אך להתבלט בסוף הדיון כחכם יחידי
סגנונה הארסי־סרקסטי של איריס לעאל אינו מתאים לכתיבה על הנושא שבחרה: יומן האבל של משפחה בעקבות נפילת הבן במבצע "צוק איתן". אי אפשר לאחוז בחרב של ספרות השכול, שהיא הדרך הראשית אל הקנון בספרות, ומנגד בגבעול העקום של הסאטירה
הרומאן "אמזלג" של יוסי סוכרי מתחיל גרוע, כמעין "הרצוג" של סול בלו לעניים, עד שמגלים בו את האיכות הקודחת באמת של חיפוש עצמי, ניסיון כמעט נואש לשאול מי אני ולברר את המצב המזרחי שלאחר דור ההגירה ודור ההיטמעות, כאשר בא דור התשובה שקושר שוב את הפתילים של ההתחלות והסופים
מורה לספרות נחשדת בשמאלנות בעיצומה של מלחמת "צוק איתן". זהו הנושא הרשמי של "בשבח המלחמה". אבל אין זה ספר של תקופה אלא ספר של אמן, סטייליסט מלא תנופה ותעופה. ספרו מחליק בצד התקופה וחותר יותר אל שורשם האפל של הדברים
"חייתי חיים אציליים. ראשי תמיד נישא מעל העדה כולה. יוצא דופן הייתי מבטן ומלידה. אמי נפחה נשמתה בעת שבקענו מבטנה. חמישה ולדים, אני הייתי האחרון. עת נשלפתי אל העולם היא כבר יצאה ממנו". סיפור מאת אורין מוריס
מונוגרפיה חלקית בצורת סיפור על סיפור
דברי התוכחה החריפים של דליה רביקוביץ מופנים לא פעם לקבוצות ההזדהות שלה — נשים, קיבוצים, השמאל והתרבות החילונית. קובץ המאמרים שלה מלמד כי היא לא היתה מבקרת ספרות מוצלחת במיוחד, אבל היטיבה להבין את האקלים החברתי, הכלכלי והפוליטי בישראל
"אדם בחלל" הוא יצירה הגותית־פיוטית הממשיכה את ניסיונו של דרור בורשטיין לנתץ את צורת החשיבה שמעמידה את תודעת האדם במרכז. אך בעוד שבספרי הפרוזה בורשטיין מפגין עידון ושכלול, כתיבתו העיונית מסגירה חולשות הגורעות מסמכות הקורפוס הספרותי שלו
הסוכנות הספרותית במעבה שכבות הסלע של הלאומיות והפוליטיות
בקובץ המסות שלו חוזר יצחק לאור לרעיון שהמערב הוא אבי כל החטאים ומצביע על שאיפתם הכוזבת של האשכנזים להיות מערביים. אלא שהספר גדוש בסילופים פרשניים ותיאוריות מיושנות
שני ספרונים, "הטיסה" של עיתונאי הרוק קובי אור ו"סביבות" מאת צחי זקי אבינועם, שיצאו לאור בהוצאת "תחנת נייר", הם הברקות שנכתבות בשולי השוליים של הספרות העברית
בשמאל ובימין אוהבים לשנוא את עמוס עוז, וכל ספר שלו מעורר שרשרת של תגובות צפויות מראש. אבל האמת היא ששלושת מאמריו ב"שלום לקנאים" משובחים ורלוונטיים מאוד
"מחלת־ים של להיות עצמי" מוכיח שאלנקווה הוא אחד המשוררים הישראלים המעניינים ביותר בשנים האחרונות, ובוודאי הפילוסופי שבהם
בספרו המרשים והנועז, מתי פרידמן מתאר את החיים במוצב בדרום לבנון, מקום שהיה בו-זמנית יפה להכאיב, משעמם ומפחיד
הנובלה האפוקליפטית של לונדון מ-1912, שבה האימפריה האמריקאית מונהגת בידי מיליארדר וקורסת בעקבות התפרצות של מגפה, הולכת ומתגלה כרלוונטית מתמיד
מאחורי גבם, מעל לראשם ומתחת לחגורותיהם מציע חוקר הספרות הנודע תוכנית שלמה לפענוח היחסים המורכבים בין הסופרים גנסין וברנר
