רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דן מירון

מכור מכין להזרקה מנת הרואין במזרק

אתה מכור לסם, אני מכור לךָ, כל התמכרות מרה, ואסונה עמה

הרבה מהשירים בקובץ האחרון של תמיר גרינברג, "הרואין, הישארות הנפש", מזכירים את ז'אנר "שירי הדיכאון" הדומע, ז'אנר שירי הכלא, הסמים, הכישלון, הבדידות. הטקסטים פשטניים, לעתים עילגים, אך מדי פעם גם מפתיעים ואפילו עזי מבע הנובעים מכאב אותנטי ועמוק. פרק שביעי ואחרון במסה על שירתו של תמיר גרינברג

נער יושב על שפת מדרכה ומזריק מנת סם

התשוקה להיאהב תכריע כל מוסר

"על היש הפיסיקלי", הפואמה המרכזית בקובץ השירים "על הנפש הצמאה" של תמיר גרינברג, הוא אחד מן השירים המרשימים ביותר שנוספו לשירה העברית בדור האחרון. גרינברג ניצב בו כמשורר הוגה ומנסח שאולי אין לו אח ורע בשירה הישראלית העכשווית, זו שקצצה וקיצרה את כנפי המחשבה שלה, ללא שאיפה, וכנראה גם ללא יכולת, להמריא מהן אל הגבהים הריקים והצוננים של ההכללה וההפשטה. פרק שישי במסה

ז'אן ברוק, יקינתון גווע בזרועותיו של אפולו, 1801

מנקודת האפס של האבל לנקודת השיא של שמחת החיים

מחזור השירים הקרדינלי של תמיר גרינברג, "על היש הפיסיקלי", הוא משיאי יצירתו. מופיעים בו שירים של חמדה ושמחה ארוטית שהם מן החושניים ועם זאת העדינים ביותר בשירת האהבה הישראלית. פרק חמישי במסה על שירתו של תמיר גרינברג

תמיר גרינברג

ורד הבר הסגול של החלל הנפער עם מות האהוב

תמיר גרינברג רחוק מרחק רב מהפרסונה השירית המקובלת בתקופתנו הפוסט־מודרנית, זו המפנה את גבה לידע, המעדיפה את ה"אני" על התרבות, המפגינה חליפות רחמים עצמיים ובוטות מכולכלת, מעין פוזה פואטית של בריונות. מדובר כאן במשורר "שכלתן", במובן שבו הגדיר ת"ס אליוט את המשורר המטאפיסי כמי שמחפה על מחשבה כבדת ראש במה שנראה כ"חן לירי קליל". פרק שלישי במסה על שירתו של תמיר גרינברג

תמיר גרינברג

לא בשנאה אלא מתוך פחד, ומתוך הייפחה התקועה בחלל החזה

תמיר גרינברג אימץ שלושה צעירים פלסטינים, שניים מהם הם היום בניו ומולידי נכדיו, כך שהסכסוך הישראלי־פלסטיני המדמם מעסיק אותו. עם זאת, בשירתו נעדר מן הקשר בין היהודי לפלסטיני ממד פוליטי. השירים מתייחסים לבני אדם שהם ערבים אך לא ל"ערבים", ובכך חומק גרינברג המשורר פעם נוספת מפוליטיקת הזהויות ומן האתוס הקבוצתי הכרוך בה. פרק שני

תמיר גרינברג

יותר מכל שנאתי את המוות. לא, לא המוות. המתים. כלומר — רק מת אחד — לא שנאתי. אהבתי

שירתו של תמיר גרינברג היא שירה הומו־ארוטית מובהקת. אבל בין שירתו לשירה הלהט"בית הישראלית מסתמן הבדל מכריע כי בניגוד לשירה הלהט"בית המתרכזת בסובייקט, במעמד האנתרופולוגי והחברתי של זהותו כבעל העדפה סקסואלית מוגדרת, באופי המיוחד והמייחד של תשוקתו, ובסופו של דבר בו עצמו, שירתו של גרינברג משתמשת בעצמי רק כאמצעי ליצירת מגע חי עם האובייקט, בין שזה נער אהוב או חתול מת או מרחב היקום, או מכניקת הקוונטים או הפטמה הוורודה־כהה שעל החזה השחום של הנער הנחשק. פרק ראשון במאמר על שירתו של תמיר גרינברג

זאב ז'בוטינסקי. איור מאת ערן וולקובסקי

הדֶקדנס הוא הוויה דו־פרצופית, פרי מתוק ורעיל בעת ובעונה אחת

האם חברה ותרבות שהגבירו את כוחו של "דחף המשחק" על זה של "דחף הכורח" יוכלו לשרוד לאורך זמן? ז'בוטינסקי שאל שאלה זו כבר ברומאן "שמשון", ואף שׂם בפי גיבורו תשובה שלילית על שאלה זו, שמשמעותה היא שההיענות הגוברת והולכת ל"דחף המשחק" מביאה בהכרח ל"דֶקַדנס", להתפוררות ולשקיעה, ולבסוף גם לחידלון. ב"חמשתם" נשאלת אותה שאלה בצורה מורכבת ומעניינת יותר. פרק חמישי

מתרחצים בחוף "ארקדיה" באודסה

למה ברא אלוהים את החורף איני יודע

"חמשתם" מבוסס על מיתוס ים־תיכוני הלני שאינו כה שונה ממיתוס שמשון, באשר גם הוא ממוקד בנקודת השרֵפה והאור של הקיץ הים־תיכוני. ליתר דיוק, הוא ממוקד בנקודת הפגישה של האדמה, הים, השמש והירח — בעיר הממוקמת על צוקי חוף של ים דרומי, היא אודסה, היא חוג'ה ביי הטורקית. לא במקרה אין אנו מוצאים בסיפור אף מראה אחד בקרב המראות הרבים של אודסה, רחובותיה, ארמנותיה, חופהּ, נמלהּ ורציפיה שאינו שטוף קיץ, מואר היטב באור שמש או אור ירח. דומה כאילו כלל אין חורף באודסה זו. פרק רביעי

אודסה, 1837. ליתוגרפיה צבעונית מאת בוקצ'יני, מתוך מדריך תיירים גרמני לאודסה

מי במים ומי באש ומי במי־אש

לכאורה אין בסיפור העלילה של הרומאן "חמישתם" של ז'בוטינסקי מוקד בהיר וחד־משמעי בחיוביותו יותר מדמותה של מַרוּסיה מילגרום, הנראית כמודל של הנשיות המושלמת ודומה מאוד לסמדר, אהובתו הפלשתית הבלתי נשכחת של שמשון מהרומאן שלו "שמשון". אם כך, מדוע הוא מתיר לעצמו לתאר אותה כ"פרח של דקאדנס"? פרק שני במסה על הרומאן "חמישתם" של זאב ז'בוטינסקי

מפת אודסה, 1850

עדותו של האח השישי

בכל תחום ספרותי אליו פנה חידש זאב ז'בוטינסקי חידושים שטבעו חותם עמוק, ושנבעו מהאמונה בחשיבות הדינמיות ו"דחף משחק". אלה מצאו את ביטוּים גם בהשקפת עולמו הפוליטית, שנשענה על הוויטליזם של ניטשה. ברומאן "חֲמִשְׁתָּם" מגיע הוויטליזם הזה לשיאו. פרק ראשון

דיוקנים של עמוס עוז בארבע תקופות בחייו על רקע נופי ירושלים

שלושים למותו של עמוס עוז כיצד יכול עמוס עוז להורות דרך למישהו?

יצירתו של עמוס עוז נעה מעלה־מטה, נסקה וצנחה באופן קיצוני עד שחוסר השליטה האירונאוטי נעשה לסימן היכר של הבלטריסטיקה שלו. אחרי "מנוחה נכונה" המעניין בא רומאן הקיטש "קופסה שחורה", ואחרי הנובלה הרגישה "הר העצה הרעה" בא השיממון של "לדעת אשה", "אל תגידי לילה" ו"אותו הים". ההמראה הפתאומית, אולי הנישאת מכולן, קרתה במיטב פרקי "סיפור של אהבה וחושך". התבוננות מפוכחת ביצירתו של עמוס עוז במלאות 30 למותו

ארז ביטון. דיוקן: ערן וולקובסקי

דן מירון על ארז ביטון להיות נבדל מכם / להידמות למתכת אצילה / נדיר נדיר

לעומת שיריו המוקדמים של ארז ביטון, שהיו בעלי ייעוד "אתני" והמוסיקה המרוקאית הופיעה בה כיסוד בבניינה של קהילה מאוחדת, מולכת בספרו האחרון "בית הפסנתרים" המוסיקה הקלאסית המערבית, המרחיקה את המאזין מרגשותיו האישיים השליליים, דואה מעלה מן האגו המיוסר לסופר־אגו, מן האנושי לטרנסצנדנטי

תמונה מן האופרה "רומיאו ויוליה" מאת שארל גונו. מוטיב הכפילות

פרק רביעי ואחרון כאילו התהום, מלה חדשה בבית, נפלטה מפיו ולא מפיה

בכמה מן הרומאנים שלו השתיל א"ב יהושע ביקור רב־משמעות באופרה, תוך הפיכת סיפור המעשה המלודרמטי להערה אירונית על גיבורי יצירתו. ב"המנהרה", האופרה הסימבולית היא "רומיאו ויוליה" של גונו שמשמעותה האקטואלית ואפילו הפוליטית ברורה — אהבה בלתי אפשרית בין שני נציגי מחנות אויבים, מעין האיבה בין ישראלים לפלסטינים, המסתיימת בטרגדיה נוראה בגלל משחק בהעמדת פנים. פרק רביעי ואחרון בסדרה על הרומאן החדש של א"ב יהושע

מנהרת הכרמל. עוד אחד מהמון ייצוגי המוח ה"מתכרסם" על ידי "חפרפרת" החודרת לתוכו באלימות

פרק שלישי בסדרה הכרה באחרותו של האחר ללא אידיאליזציה וללא דמוניזציה

מקור הליקוי שהביא לשיטיונו של גיבור "המנהרה" צבי לוריא, והוא עיקר הליקוי שעיוות את ישראל הישנה וה"טובה" של בן גוריון ובן צבי, הוא חוסר הרצון והיכולת להכיר בזהותו הייחודית של האחר והפיכת ההתעלמות הזאת לתורת חיים צדקנית. פרק שלישי בסדרה על הרומאן החדש של א"ב יהושע