"לאן יפנה האיש המבקש לו קול דממה דקה?", פיתוח הארץ לפי עמוס עוז

בני פירסט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני פירסט

"בילדותנו לא ידענו שאסור לקטוף פרחים. היינו קוטפים פרח, תולשים עלה אחר עלה,   ואומרים: 'אהבה, שנאה, קנאה, ידידות'. בין הרבה זיכרונות אחרים, נותרה לי מן הימים ההם גם הידיעה הפשוטה כי בכל אהבה יש גם צד של שנאה, או, לפחות, מידה של פניית עורף. אדם אוהב, תמיד, 'לעומת'. אוהב אשה – מפנה גבו, לפחות לזמן מה, לנשים אחרות. אוהב ספרים אלה – מפנה עורף לאחרים. אוהב ניגון זה – סולד מפני ניגונים סותרים. אוהב מקומות אחדים – מתרחק  ממקומות אחרים".

עוז משתתף במסיק זיתים בכפר עקרבה בקרבת שכם, ב-2002
עוז משתתף במסיק זיתים בכפר עקרבה בקרבת שכם, ב-2002צילום: AP

כך נפתח אחד הנאומים החשובים של עוז, שנישא בכנס השנתי שקיימה החברה להגנת הטבע בבית הספר שדה חצבה בחג החנוכה, בדצמבר 1980. היה זה על רקע פינוי סיני, וההיערכות מחדש של צה"ל בנגב, כאשר הנהלת הארגון הסביבתי כינסה ארבעה סופרים לדון בשאלת "הממד הציוני של שמירת הטבע". לימים, יסביר עזריה אלון כי חזון מקימי החברה נשען בין היתר על תפיסת "ארבעת העמודים של שמירת הטבע" שגיבש חוקר הטבע הבריטי פיטר סקוט, לפיה שמירת טבע נשענת על הצורך האנושי באסתטיקה, ציווי מוסרי, סקרנות מדעית ותועלת כלכלית. לכל אלה הוסיפו חלוצי שמירת הטבע בישראל את העמוד החמישי, הציוני, אליו התייחסו בדבריהם חיים גורי, ס. יזהר, עמוס קינן, עמוס עוז וכן עזריה אלון ויואב שגיא.

נאום חצבה של עוז עסק בצורות השונות של המושג אהבת הארץ, ועל יחסה הראוי של הציונות אל פיתוח המרחב. להמחשה תיאר עוז הדרך בה סבו אהב את הארץ "כפי שנגלתה לו מחלון ביתו: פיסת סלע, צלע הר, שקיעות סוף הקיץ, איוושת אורן, דליקת הג'ראניום בחצר, לטאה על קיר של אבן, שתיים-שלוש צפורים שמעולם לא טרח ללמוד את שמן בצמרת עץ, שמעולם לא ידע מה שמו. כל אלו היו לו ארץ-ישראל", ולעומתם את הדרך בה אהב אותה נחום גוטמן – "בגושי צבע עזים, בצהוב פראי, בתכלת יוקדת, באדום לוהט, בלי שום גווני ביניים, בלי ספומאטו, באורגיה של אור-קיץ", או את דרכם של אנשי קיבוצו חולדה: "בהתפעמות אירוטית מחופן אדמה לחה, בלטיפה ארוכה וחושנית לסיקוסי עץ-זית, בריב גדול עם צעירי הקיבוץ הגורסים שמטע הזיתים חייב לפנות את מקומו לשדות כותנה רנטביליים...".

מכאן עובר עוז לתאר את חרדתו מפני אותו פיתוח מָשְׁמִים, היוצר האחדה הנובעת מהרצון למזג ולהתיך את הרצונות וטעמים השונים לכדי משהו שהוא כביכול טוב יותר, מפותח יותר, לעומת המדבר הפתוח, בו רואה עוז מקום מפלט מפני הבנוי, ולא כפי שהוא מוצג באתוס הציוני כביטוי לסלידה וניכור:

"אם חלילה יתממש הדבר הזה, יגווע שלל החלומות לטובת חלום ישראלי סטנדרטי על דירת צמרת בשיכון צמרת שממנה נוסעים במכונית הצמרת אל ספר הצמרת. ומשלל הנופים והמראות לא ישאר לפליטה אלא ישימון השיכונים, טיח מסויד ומרפסות של תריסי הזזה, בתי קוביות אחידים, במטולה ובעפולה, בצפת ובקרית גת, בירוחם ובאילת, מקום דומה בכל למקום, עיר לעיר, רחוב לרחוב, מרפסת למרפסת, וסוף סוף – גם אדם לאדם. הסיוט הזה יוכתר בשם 'בניין הארץ' ו'הפרחת השממות'... המדבר [הוא] גם מקום מקלט אפשרי 'לכל איש מָצוֹק ומר נפש'. ועכשיו מסתערים אצלנו על המקלט הזה לכסותו 'בשלמת בטון ומלט' ולעשותו מחנות מחנות ושיכונים שיכונים. לאן יפנה, בצר לו, איש מצוק ומר נפש? לאן יפנה האיש המבקש לו קול דממה דקה"?

לגישתו של עוז, הביטוי העיקרי לפגיעה בדמותה ובנופיה של הארץ הן אותן ערים ועיירות משנות העשרים והשלושים שהוקמו "בידי אנשים אשר בעומק ליבם לא התכוונו לחיות כאן אלא להסתתר בארץ-ישראל 'עד יעבור זעם', [...] ועל כן נבנה הכל 'בינתיים', 'לפי שעה', כדרך שבונים מחנה פליטים [...] ארץ-ישראל לא היתה בחזקת 'נוף'. היא היתה להם כחומר ביד היוצר". דבריו אלה מהדהדים את נאומיו הפרלמנטרים של עמיתו הסופר וחבר הכנסת ס. יזהר, שהבחין באופן מטאפורי בין תפיסת הארץ והמקום כמולדת למול אירוח חולף בבית מלון.

לאחר כל זאת, מגיע עוז אל שיא נאומו ומכה בהפתעה את קהל שומעיו בבית הספר שדה: "ועכשיו הגיע תורו של וידוי נורא. אני מתנגד לשמירת הטבע. עצם האידיאל של 'שמירה' אינו מקובל עלי כמעט בשום תחום מתחומי החיים. לא באנו לעולם כדי לשמור או לשמר איזה דבר: מצוות, מעשי אבות, טבע או מורשת תרבות. [...] העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון. מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו כאן". אכן נדרשה תעוזה רבה כדי לצאת בהכרזה שכזו, לא רק בשל אופיו של קהל חובבי הטבע, אלא בשל ההנגדה של הקריאה לדברי הביקורת שנשא עוז בראשית נאומו כנגד אתוס הפיתוח הציוני הקלוקל לגישתו. או אז באות מילות הריכוך וההבהרה לגבי הדרך הנכונה לגעת במרחב ובנוף – "בתנאי אחד:   

"טיב הנגיעה יכול לשמש נושא לספרים גדולים. אתרכז בשאלת הנגיעה בטבע. אם להשיב על רגל אחת, ובמילה אחת, אגיד: באהבה. [...] בתנאי שהנגיעה והשינוי יהיו הדדיים, 'דו-סטריים': בעוד אתה משנה את הנפשות הקרובות לך, או את סביבתך, או את נופיך, היה מוכן ופתוח להינגע ולהשתנות על ידיהם. בעוד אתה מעצב את העולם, הנח לעולם לעצב אותך. [...] אם צומחת תאנה זקנה בחצרך, ואם צל התאנה הזאת אהוב עליך, מותר לך לגזום מענפיה. רק לא בקנאות. ואף לא בקנאות של משמרים".

דברי עמוס עוז מלפני כארבעה עשורים אקטואליים גם כיום, עם העלייה בצפיפות האוכלוסיה  והאצת הבניה. נאומו בחצבה ניסח את ליבת השיח הסביבתי, שהיא הדילמה המובנית בין הפיתוח והיזמות לבין אלה המבקשים להגביל אותם. אמנם, במהלך הדורות חלו שינויים מבורכים בתפיסת שימור הטבע והמרחב, מגישה המציבה את הטבע במרכז, דרך ראיה אנתרופוצנטרית ועד גישת הקיימות של ימינו, המבקשת להגיע לאיזון הרמוני בין הפיתוח לָפַּתוּחַ. עם זאת, צורכי הפיתוח של עתידנו מציבים בפני החברה הישראלית את האתגר של ניסוח מחדש של הדרך הראויה לגעת בטבע בטרם יהיה זה מאוחר מדי. דברי הסיכום בנאומו של עמוס עוז יכולים לשמש השראה לכך, בקוראם לדרך של פיוס עם הארץ, לפשרה  בריאה בין תכנון אדנותי מחד גיסא ובין שימור קנאי מנגד:"היריב האמיתי במאבק על נופי הנגב (והארץ כולה) הוא דוקא המתכנן האידיאליסט, זה המשוכנע בכל ליבו שמעשיו- והמהירות שבה הוא מבצע את מעשיו- הם תרומה לבטחון, לציונות, למולדת ולקידמה. [...] שוב, כמנהגי, אני מטיף לפשרות. [...] מול ההרים השגיאים או מול חרק קטן צריך לעמוד בענווה. לא בהכנעה פולחנית. החלטת לגעת? גע בענווה. לסלול כביש? סלול אותו בענווה. היום אתה כאן, מחר יהיו כאן אחרים. [...] טעמך, גם אם יש לו תמיכת רוב ועוצמת שררה, לא בהכרח הוא גם טעמם של הדורות הבאים".

ד"ר בני פירסט, עובד באגף התכנון במשרד להגנת הסביבה וחוקר התנועה הסביבתית בישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ