אמצע חיי, סוף חייהם

"איזה אידיוט יושב ליד מיקרוסקופ כדי לתעד בפרוטרוט חלקים קטנים מתוך המגוון הענק של הטבע, בעוד שהאנושות עמלה יום וליל על הרס המגוון הזה? מה הטעם שאתאר עוד כמה מינים חדשים מדיי שנה, בעוד שעשרות או מאות מינים נכחדים מדי יום?" חשבון נפש של ביולוג באמצע חייו

גדעון פיזנטי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בקר בחלק מיער האמזונס שנכרת באופן לא חוקי
בקר בחלק מיער האמזונס שנכרת באופן לא חוקיצילום: Lalo de Almeida / NYT
גדעון פיזנטי

בל"ג בעומר האחרון ציינתי ארבעים שנה על הפלנטה הזו. אולי אין זה מקרה שהמועד נפל על חג של שריפה וגם על שרב כבד. היותי באמצע החיים מאפשרת לי פרספקטיבה שאין לאנשים אחרים על השתנות החיים בכדור הארץ. מי שעודנו ילד לא ראה את העולם שראיתי בילדותי, ואין לו למה להשוות; מי שכבר זקן אינו מסתכל קדימה ומבחינתו אחריו המבול. וכשאני מסתכל קדימה, כל מה שאני רואה זה מוות וחורבן.

לאורך כל חיי, מאז ימי ילדותי בחיפה, אני עד להרס מתמשך של שטחים טבעיים על החי והצומח שבהם, לזיהומם, כיסוחם והחלפתם בבניינים וכבישים. אני נחשף לזה בכל הסקאלות, הכל מהשכונות בהן אני מתגורר, דרך קצווי הארץ בהם אני מטייל, ועד למקומות מרוחקים ברחבי העולם עליהם אני שומע דרך אמצעי התקשורת. שכיות חמדה שבהן טיילתי בתור ילד הפכו בזו אחר זו למפלצות בטון ואספלט. שכונות ירוקות בעלות איכות חיים הולכות ומצטופפות ומחסלות את הירוק שנותר בין הבתים שלהן. קו הרקיע מאבד כל אחידות ויופי, והנוף בכל מקום מתכער יותר ויותר. גם כשאני מרחיק לכת לפינות הנידחות ביותר של הארץ, בכל פעם אני מגלה עוד שטח שהוסב למגורים, לחקלאות או לחניון. בתור ביולוג ומי שמגוון החיים בטבע הוא עבודתו היומיומית, אין דבר מדכא יותר מלחזות בהיעלמותן של עוד ועוד מערכות וצורות חיים בזו אחר זו. הייתי מעדיף לקום יום אחד ולגלות שהכל נעלם בבת אחת, להתאבל מרות ולהמשיך הלאה. אבל החיים גוזרים עליי לצפות בחורבן מתמשך שמתקדם לאיטו, ולשקוע באבל אינסופי. אם אתם חושבים שאני היחיד שמרגיש כך, או ש"לוקח ללב" את האסונות האקולוגיים באופן כל כך אישי, טעות חמורה בידיכם. מדובר בתופעה רחבה של דיכאון שהולכת ומדביקה עוד ועוד אנשים שמבינים לאן פנינו מועדות.

התחלתי לעסוק בחקר הטבע בשנת 2005, כאשר הייתי תלמיד למסטר במדעי החיים וביצעתי מחקר מולקולרי על וירוסים המדביקים בני אדם. מתוך סקרנות נכחתי בשיעור הפותח את הקורס על אקולוגיה של שמירת טבע, מפיה של פרופ' תמר דיין. בשיעור זה נחשפתי לראשונה לקונספט משבר המגוון הביולוגי ולנתונים המחרידים על קצב הכחדת המינים והרס בתי הגידול. במקביל טיילתי הרבה בטבע וראיתי עולם פורח ושוקק חיים, והתמלאתי סקרנות לחקור אותו. את התואר הבא כבר עשיתי על דבורי בר וחשיבותן האקולוגית. אולי מתוך תמימות, אולי מסונוור מיפי הטבע שראיתי בטיוליי, לא הייתי מסוגל לתפוס באותם ימים את היקפו האדיר של ההרס שצפוי לעבור על הטבע בעשרות השנים הבאות, למרות שידעתי היטב על תהליכי ההכחדה שהיו בעיצומם. אולי חשבתי שמדובר במצב זמני, במאפיינים של חברות מתפתחות, שברגע שכל המדינות יהיו מפותחות ומבוססות מספיק כלכלית, ההרס ייעצר. היום אני יודע שזה בדיוק להיפך. היום אני יודע שככל שהחברה האנושית עשירה ומתקדמת יותר, כך היא מנצלת יותר את הטבע ומכלה כל כתם ירוק וכל אורגניזם שמפריע לה בדרכה. היום, כשאני קורא תחזיות על מצב העולם עוד מאה שנים עם התחממות של 3–4 מעלות, בעוד שהחברה האנושית ממשיכה להתנהל כרגיל ומתכחשת למשבר האקלים; היום, כשאני רואה שאזרחי העולם החופשי בוחרים שוב ושוב במנהיגים בעלי אג'נדה אנטי-סביבתית מובהקת, והמנהיגים האחרים גם הם אינם עושים דבר; היום, כשכבר ברור שכמעט כל שוניות האלמוגים בעולם צפויות להיעלם, כשיערות שלא ראו אש מימיהם עולים בלהבות, וכשקיים חשש ממשי שיער האמזונס יהפוך לסוואנה עשבונית – היום לא הייתי בוחר במקצוע המזוכיסטי הזה.

קברו של סודאן, קרנף רחב השפה הצפוני האחרון, בקניה, במארס האחרון
קברו של סודאן, קרנף רחב השפה הצפוני האחרון שמת השנה, בקניה, במארס האחרוןצילום: THOMAS MUKOYA/רויטרס

ההרס המתמשך של עולם הטבע, והאדישות התהומית של מרבית בני האדם ומוסדות החברה אליו, גורמים לי להרגיש שהמקצוע שאני עוסק בו הוא בזבוז זמן משווע, פטפוטי סרק של מחקר אקדמי שאין לו שום רלוונטיות למציאות, עלה תאנה שמאפשר לשאר החברה להמשיך בעסקים כרגיל. בחרתי לעסוק באנטומולוגיה וטקסונומיה מתוך אהבת הטבע ובזכות היופי והעושר העצומים אליהם אני נחשף בחקר ותיעוד צורות שונות של חיים. אבל עם הזמן אני יותר ויותר מבין שזו היתה טעות. איזה אידיוט יושב ליד מיקרוסקופ כדי לתעד בפרוטרוט חלקים קטנים מתוך המגוון הענק של הטבע, בעוד שהאנושות עמלה יום וליל על הרס המגוון הזה לטובת עוד קצת צמיחה כלכלית מסואבת? מה הטעם שאתאר עוד כמה מינים חדשים למדע מדיי שנה, בעוד שעשרות או מאות מינים נכחדים מדי יום ברחבי העולם? מה יישאר מכל המינים שאתאר עוד חמישים או מאה שנה, כשישראל תהפוך לעיר אחת ענקית עם אקלים מדברי צחיח? מה שווים כל ההתפתחות המדעית והמידע הגנטי שצברנו, אם האורגניזמים אותם אנו חוקרים אינם מתקיימים יותר? אולי המקצוע שלי צריך להיקרא מעתה והלאה פליאונטולוג, או מונח חדש שיתייחס ליצורים שהיו קיימים עד המאה העשרים? אולי צריך לקרוא למוזיאוני הטבע בהם אנשים כמוני עובדים, בתי קברות לטבע?

החברה המודרנית המציאה מונח מסגרת שמאגד את כל הבעיות והדאגות הקשורות לעתיד הרחוק או למקומות מרוחקים, כל מה שלא משפיע על היומיום שלנו באופן מיידי. היא קראה לזה "סביבה". כל מה ששייך לקטגוריה הזו נדחק לעמודים האחרונים של העיתון, לדקות האחרונות של מהדורת החדשות, ורוב הציבור מתעלם ממנו. החברה שלנו רואה בטבע משאב לניצול ותו לא. היא אינה מכירה בחשיבות של שום אורגניזם שאין לו תועלת מיידית לרווחת האדם. כמות הכסף שאנשים תורמים למטרות שמירת טבע נמוכה בסדרי גודל מהתרומות לארגונים שעוסקים בבני אדם או למונומנטים גרנדיוזיים שהאדם יצר. חייהם ורווחתם של קומץ אנשים תמיד יהיו חשובים יותר מקיומם של אקוסיסטמות שלמות ומינים שלמים שנכחדים מדי יום. קדושת החיים מוגבלת למין אחד בלבד, הומו סאפינס. והמין הזה הוא מגפה על פני כדור הארץ. מגפה שמכלה כמעט את כל המינים לטובת מין אחד, ועוד כמה מינים שהוא זקוק להם למזון ומחיה. כל השאר הוא אבן נגף, עשב רע שיש לנכש ולהשמיד.

כנראה שסרטי המדע הבדיוני צודקים כשהם מראים לנו עולם עתידי מלאכותי לחלוטין, ללא עץ לרפואה.

ד"ר גדעון פיזנטי הוא ביולוג המתמחה בדבורים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ