דעה

אסור לשתוק למכחישי משבר האקלים

במקום הוויכוח העובדתי יש לשאול את מכחישי האקלים, גם בישראל, שאלה פשוטה: ממה אתם כל כך מפחדים? מה יש לנו להפסיד אם נעבור לכלכלה ירוקה? איפה הבעיה פה?

ניר חסון
ניר חסון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר חסון
ניר חסון

גרטה תונברג, הנערה השבדית שהפכה לפנים של המחאה נגד האדישות למשבר האקלים, נשאלה מה היא עונה למכחישי משבר האקלים, היא השיבה בפשטות "אין לי שום דבר להגיד להם, שינוי האקלים הוא לא דעה הוא עובדה". אכן, נראה שבאירופה כבר חלף זמנו של הוויכוח. הצטברות הראיות על האקלים המקצין והקשר ההדוק שבינו לבין פעילות האדם והקונצנזוס המדעי בנושא לא מאפשרים לאדם רציונלי לטעון שאנחנו, ובמיוחד ילדינו, אינם נצבים בפני משבר סביבתי, כלכלי וחברתי שהאנושות לא ידעה כמוהו. מלבד שוליים זניחים, כל המדענים וכל גופי המחקר הרציניים, בהם נאס"א, מנהל האוקינוסים הפדרלי, הפאנל הבינממשלתי של האו"ם, האיחוד האירופי ועוד, שותפים למסקנה הזו.

הדמיה של שינויי הטמפרטורות בעולם ביחס לטמפרטורה הממוצעת

אבל נראה שכאן בישראל ובשיח האקלים המתנהל בעברית אין לנו את הפריווילגיה להותיר את הוויכוח מאחורינו. בעוד שבארה"ב כל המועמדים לנשיאות נדרשים להתייחס לנושא ו"הגרין ניו-דיל" הוא המונח הפוליטי החם ביותר; בעוד שבבחירות לפרלמנט האירופי שנערכו השבוע הגדילו המפלגות הירוקות את כוחן ב-34% ובפרלמנט הבריטי התקבלה החלטה על "מצב חירום אקלימי", הרי שכאן נושא משבר האקלים כמעט ולא קיים בסדר היום הציבורי. מערכת הבחירות האחרונה עברה מבלי שהנושא כלל יעלה לסדר היום. כאשר חברת הכנסת דהיום, מיקי חיימוביץ' (כחול לבן), העלתה את האפשרות שלמען העתיד יהיה צורך לשקול את הותרת הגז הטבעי באדמה היא זכתה לקיתונות בוז אפילו מצד ראש הממשלה. בנוסף, בעיתונו של ראש הממשלה, ישראל היום, מתפרסמים באופן תדיר מאמרים המכחישים את משבר האקלים. רובם, למרבה המבוכה, פרי עטו של מי שהיה המדען הראשי של משרד החינוך, ד"ר גבי אביטל.

גרטה תונברג, הפכה לפני המאבק
גרטה תונברג, הפכה לפני המאבקצילום: LISI NIESNER/רויטרס

בדומה למי שמאמין שכדור הארץ שטוח (או שנתניהו נרדף על ידי הפרקליטות), עובדות, מחקרים מדעיים, מדענים וגופי מחקר אינם יעילים בוויכוח הזה. שכן הכל מתויג מיד תחת קטגוריה של קונספירציה חובקת עולם. ככל שהנתונים שמחזקים את סברת משבר האקלים נערמים כך, באופן דיאלקטי, מתחזקת גם הקונספירציה שכן כל נתון הוא רק הוכחה לעוצמתם של הקושרים נגד האמת. גם איים שהולכים ושוקעים בים או כפרים שנמחקים במוזביק לא יעזרו כאן.

במקום הוויכוח העובדתי יש לשאול את מכחישי האקלים שאלה פשוטה: ממה אתם כל כך מפחדים? נניח לרגע שכל מדעני האקלים בעולם טועים או משקרים או שהופנטו על ידי שמאנים שמאלנים. מה יש לנו להפסיד אם נעבור לכלכלה ירוקה, שאינה מבוססת על דלקי מאובנים? מה כולל התסריט האפוקליפטי הזה? שפחות אנשים ימותו ממחלות ריאה? שהרחובות יהיו נקיים ושקטים יותר? שפחות בעלי חיים יסבלו בתעשיית הבשר? שהים יהיה פחות מזוהם והשוניות ישגשגו? איפה הבעיה פה?  

מחאה בגרמניה נגד השימוש בפחם, באוקטובר
מחאה בגרמניה נגד השימוש בפחם, באוקטוברצילום: AFP

המודל הכלכלי של מעבר לאנרגיה מתחדשת כבר קיים. בהודו ובסין מוקמים פארקים סולריים ענקיים, שמספקים אנרגיה זולה יותר מאשר מזו המופקת מגז או סולר. באירופה מיוצרים עשרות אחוזים מתצרוכת החשמל מאנרגיה מתחדשת, לונדון הצהירה שבכוונתה לעבור למדיניות של אפס פליטות בשנת 2050 ובעקבותיה ערים ומדינות נוספות. ולא, לאף אחד אין כוונה להשיב ללונדון את מרכבות הסוסים.

אפילו במכרז האחרון שנעשה בישראל התברר שהאנרגיה הסולרית יכולה להיות זולה יותר מהאנרגיה שתופק מהגז. אז התסריט האפוקליפטי הוא שמשק האנרגיה יהיה מבוזר יותר והכוח הפוליטי והכלכלי שנמצא היום בידי חברות ענק ונסיכויות נפט, יעבור לידיהם של יצרנים רבים ומקומיים. איפה פה בדיוק הבעיה?

מצד שני, אם קומץ מכחישי האקלים טועים וכל המדענים צודקים מדובר כאן בהימור מטורף על חייהם של מאות מיליוני בני אדם ואיכות חייה של כל שאר האנושות. עד היום עלתה הטמפרטורה הממוצעת בכמעלה אחת, מדיניות של "עסקים כרגיל" תוביל, על פי התחזיות, לעלייה של 4 מעלות. כמעט שלא ניתן לתאר את החיים במצב כזה: עליית מי הים, שיטפונות, סופות, בצורות ושרפות יער ימוטטו את מערכות הכלכלה והחברה המקיימות אותנו.

התשובה הזו טובה גם למי שמבטל את הדאגה בעניין משבר האקלים בחסות הטענה כי בסופו של דבר יימצא פתרון טכנולוגי לבעיה. מעין קונצ-פטנט בדמות מראות מרחפות בחלל שירחיקו את קרני השמש, ייצור עננים מלאכותי או מתקנים ללכידת גזי החממה. גם כאן מדובר בהימור חסר אחריות. מה יקרה אם הטכנולוגיה הזו לא תימצא? ומה אם היא תימצא אבל לא תספיק לתקן את הנזקים? והכי חשוב, האופטימיזם הטכנולוגי הזה לא לוקח בחשבון את המורכבות והעוצמה של מערכת האקלים הגלובלית, הינדוס המערכת הזו במדויק על פי צרכיה של האנושות נראית גם בעתיד הרחוק כמשימה בלתי אפשרית.

הטיעון האחרון של מכחישי האקלים הוא שהכל נכון אבל התרומה של ישראל לבעיה היא ממילא מזערית וכל מדיניות שלא ננקוט כאן לא תשנה דבר בתמונה העולמית. אבל את הטיעון הזה יכול להעלות כל אדם בכל מקום וזה בדיוק מה שהביא אותנו לפי התהום. זה כמעט לא ישנה כלום אם אדם אחד מחליט לנסוע ברכב פרטי, לשתות בכוס חד פעמית, לזהם או לצרוך ללא הבחנה. דווקא משום כך, אף אינדווידואל ואף מדינה, קטנה ככל שתהיה, לא משוחררים מהאחריות הקולקטיבית למצב. להפך, העובדה הזו רק מגבירה את החובה המוסרית לקחת חלק במאמץ הגלובלי ולא לשתוק מול מי שמנסה לחמוק ממנה. 

ניר חסון הוא עורך ערוץ הסביבה והטבע של אתר הארץ

תגובות