המדינה עדיין לא שילמה את חובה לקופים

שש שנים אחרי שחוות מזור נסגרה וישראל הפסיקה להיות יצואנית של קופי מעבדה עדיין ממתינים למעלה מאלף קופים לפתרון שיאפשר להם לחיות בכבוד

אורנה רינת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קוף בחוות מזור
קוף בחוות מזורצילום: רם זאבי

ביום שישי הקרוב, בעשר בבוקר, יגיעו שוב הפעילים לחוות מזור. במשך 23 שנים, מאז הקמת החווה – עסק פרטי לסחר בקופים – ב-1992, הובילו הארגונים למען בעלי חיים, בהנהגת ענת רפואה, את המאבק הנחוש והעיקש למען סגירתה. הם עמדו, חסרי כל אמצעים, מול אינטרסים כלכליים רבי עוצמה, שנתמכו על ידי המדינה, רשות הטבע והגנים, הממסד המדעי וראשי האוניברסיטאות – וניצחו. בינואר 2013 אסר השר להגנת הסביבה אז, גלעד ארדן, על יצוא קופים מישראל החל מינואר 2015.

היום, שש שנים אחרי, הקופים – מסוג מקוק - עדיין כלואים בכלובים קטנים בחווה, בצפיפות גדולה. רק כמה אנשים בודדים ממשיכים לדאוג להם במסירות. בראשם עומד עמוס רון, יו"ר הדירקטוריון של חל"צ (חברה לתועלת הציבור) "שמורת הקופים". רפואה פנתה לרון – מי שהיה מנכ”ל רשות הנמלים והרכבות, מנכ”ל משרד האנרגיה והתשתיות, סמנכ”ל בזק ועוד – בסוף 2014, לאחר שהחווה קיבלה אישור לייצא את הקופים ילידי מזור לחוות הרביה בפלורידה, כשלושה חודשים לפני סגירתה. רון הקים את "שמורת הקופים", שפדתה, באמצעות תרומה של שני מיליון דולר, שנתן איש העסקים הישראלי-אמריקאי עדי גיל, את 1,250 הקופים שנולדו בחווה. זאת למעשה היתה הדרך היחידה למנוע את העברתם לחוות ההרביה. את 700 הקופות שנולדו בטבע, ואסור היה לייצאן על פי אמנת הסחר בחיות בר, קלט פארק הקופים בבן שמן, במימון המדינה.

במהלך כל התקופה המתוחה שבין ההחלטה על סגירת החווה לבין סגירתה הסופית נאבקו הפעילים בניסיונות לייצא את הקופים שנותרו בחווה באמצעות הפגנות, פרסומים בתקשורת ופניות לבג"ץ – והצליחו.

מאז נפדו הקופים מנהל רון בהתנדבות, בעזרת עוד כמה דירקטורים מתנדבים והמנכ"ל יוסי חזאי, שהיה בעבר יועצו של ארדן ולקח חלק חשוב במהלכי סגירת החווה – את המקום. בחווה עובדים בתשלום וטרינר ופועלים המטפלים בקופים. את התקציב השוטף מעביר המשרד להגנת הסביבה, שהסכים לעשות זאת רק לאחר מאבקים עיקשים של ארגוני בעלי החיים נגדו בבג"ץ. רק הם, בסיוע פעילים בודדים כמו ענת רפואה ויובל רון, בנו של עמוס רון, זוכרים את הקופים וממשיכים לדאוג להם.

קופי חוות מזור, בסוף השנה שעברה. החברה הודיעה כי מלאי המזון עומד לאזול
קופי חוות מזור, בסוף השנה שעברה. החברה הודיעה כי מלאי המזון עומד לאזולצילום: מוטי מילרוד

"טרם נשלמה עבודתנו", אומר עמוס רון, "אנחנו פועלים כל העת למען המטרה: הוצאת הקופים מהכלובים במזור והקמה, באמצעות המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, של אתר חלופי שיהווה שמורת קבע פתוחה וירוקה עבורם, מתחם סגור ללא כלובים, תוך המשך הטיפול המסור בהם עד סוף ימיהם".

מדוע מסרבת המדינה לדאוג לפתרון ראוי לקופי מזור? ב-2016, בעת אחת העתירות שהגישה חברת "שמורת הקופים" לבג"ץ, בתביעה שהמדינה תיקח אחריות על הקופים, כתב עמיר פרץ מכתב ובו פרש את עמדותיו לגבי קופי מזור בתקופת היותו השר להגנת הסביבה. הוא מתאר כיצד בעת כניסתו לתפקיד, במארס 2013, "הונחו על שולחני הנושאים הבוערים של המשרד וביניהם גורלם של קופי מזור" (אין זה מובן מאליו כלל ששר יתייחס לגורלם של כמה בעלי חיים החיים בכלובים כאל נושא בוער. גם בקרב השמאל, ביתו הפוליטי של פרץ, והמחנה שאמור לדאוג למדוכאים ביותר, יחס כזה עדיין מעורר לעג או אדישות). פרץ הזכיר, כי דאג להעביר את הקופות המבוגרות, שנאסר לייצא אותן, למקלט הקופים בבן שמן. לגבי השאלה מה יקרה לקופים ילידי החווה, שעד 2015 – המועד שנקבע לסגירתה – נעשו כאמור ניסיונות מתמשכים לייצא אותם לניסויים, כתב פרץ, כי הגיע למסקנה, שיש "לפעול בכל דרך אפשרית כדי למנוע יצוא קופים לניסויים". כאשר עמוס רון פנה אליו באוגוסט 2013 ואמר כי הפעילים מוכנים לגייס משאבים כדי לפדות את הקופים וביקש סיוע מהמשרד להגנת הסביבה ומרשות הטבע והגנים, כתב פרץ, "כי מדינת ישראל צריכה להשתתף במאמץ להשארת הקופים. אין ספק כי כאשר יש תורם... המדינה לא יכולה לעמוד מנגד וצריכה לתת את חלקה... בראשית 2014 התפטרתי, אך אילו הייתי ממשיך בתפקידי הייתי פועל בכל דרך חוקית על מנת לגייס את המשאבים הנדרשים כדי לקיים את אחריותנו כלפי אוכלוסיית קופים זו".

אבל פרץ התפטר ואבי גבאי החליף אותו כשר להגנת הסביבה. גבאי התנער מכל מה שסוכם עם פרץ וסירב לקחת כל אחריות על הקופים. עובדה זו כמובן אינה מוזכרת בוויכוחים הנערכים לאחרונה על אישיותו ופועלו. הרי מדובר רק בקופים. זה בסדר להקריב את חייהם ולגרום להם לסבל נורא לטובתנו. אחר כך הם יכולים למות. רק בעקבות עתירות לבג"ץ, כאמור, הסכים ב-2017 המשרד, אז בראשות זאב אלקין, לחתום על תקציב לטיפול שוטף בקופים למשך שנתיים.

"מובן מאליו שהתנאים במזור רחוקים מלהיות אידיאליים", אומר עמוס רון, "קיימת גם תמותה, כפי שקורה בכל ההסגרים והמכלאות, בוודאי אלה הנתונים בצפיפות כזאת. אנחנו דורשים את העברתם עוד מיום הקמתנו. בינתיים אנחנו עושים כמיטב יכולתנו בהאכלה, נקיון, טיפול וטרינרי, רווחה, העשרה וכו', אבל ברור לכולם, כולל רט״ג שכבר הגישו חוות דעתם בנושא, שחייב להימצא לקופים פתרון ארוך טווח מחוץ למזור".

קופים בחוות מזור
קופים בחוות מזורצילום: רם זאבי

"עד היום, הודות להחלטתו האומללה של גבאי מ-2015, גם לאחר הקמפיין הציבורי שנעשה ושתי עתירות לבג"ץ, וכשהמשרד כבר הכיר באחריותו לקופים ומתקצב את מחייתם השוטפת, עדיין אין פתרון ארוך טווח עבורם", אומר יובל רון. "אין כל תוכנית הכוללת הקמת שמורת קבע בתנאי מחיה העונים על צרכיהם וטיפול בהם למשך שארית ימיהם. אנחנו נצא בקרוב שוב בקריאה למשרד להגנת הסביבה ולרשות הטבע והגנים - הוציאו את הקופים מהכלובים במזור, שכנו אותם בשמורת קבע והבטיחו את שלומם ורווחתם עד סוף ימיהם, כמו שמגיע להם".

במשך 23 שנים – ואף ששרים להגנת הסביבה, בהם יוסי שריד ז"ל, צחי הנגבי, פרץ וגם בית משפט קבעו שרשות הטבע והגנים (כלומר המדינה) אינה מפקחת על החווה כראוי — קיבלה החווה פעם אחר פעם אישורים ליבוא ויצוא של קופים. ישראל היתה אז המדינה היחידה במערב שסחרה בקופים לצורכי ניסויים, בגיבוי מלא ותוך תקיפה של הנאבקים בקיום החווה, מצד  חתני פרס נובל ישראלים וראשי האוניברסיטאות. הקופים נמצאים שם בגלל שהמדינה נתנה אישורים לחטיפתם מהטבע ולהרבייתם בשבי והיא גם זו שהחליטה שצריך להפסיק עם זה, בלי שטרחה להקצות את הכסף לפדייתם. לולא פדתה אותם שמורת הקופים הם היו מתים. מדוע טרחו למנוע יצוא שלהם לניסויים אם הם עצמם אינם חשובים כלל?

הטענות המרכזיות של המתנגדים להשקעה כספית של המדינה בקופים הן שמותר לנו לעשות בהם ניסויים, אבל אין לנו שום חובה מוסרית כלפיהם. הסיבה העיקרית היא, כמובן, שהם אינם בני אדם, שהרי ברור שלו היה מדובר בבני אדם שנעשו בהם ניסויים איש לא היה מכחיש מחויבות מוסרית כלפיהם. השאלה היא מה הרלוונטיות של העובדה שהקופים אינם בני אדם לשאלת המחויבות המוסרית כלפיהם. יש שתי משמעויות לטענה שאינם בני אדם: הראשונה - שהם לא שייכים למין שלנו; והשנייה - שהם נחותים מאתנו, הם אינם מסוגלים לחשוב, להרגיש, לסבול, לכמוה, להצטער ולאהוב או להתאבל בדומה לנו, ולכן לא מגיעה להם שום התחשבות מוסרית.

הטענה הראשונה שרירותית ונטולת כל ערך מוסרי. לגבי הטענה השנייה, שמושמעת הרבה דווקא על ידי אנשי מדע העורכים ניסויים בבעלי חיים, ראוי להעמיד את מה שידוע על יכולותיהם המנטליות של קופי מקוק, לרבות מה שנלמד בניסויים עצמם, מול מה שעשו להם.

היום אין ספק לחוקרי התנהגות בעלי חיים, כי קופי מקוק חווים רגשות עזים, כולל אמפתיה לזולת, וכי הם בעלי תודעה עצמית ויכולת להעריך מה חשים וחושבים קופים אחרים - כפי שכתבו מדענים בכירים בכתב העת Science לפני כשנתיים. זוהי רק גושפנקה מדעית רשמית למה שהיה ברור לכל מי שרק הביט בהם או הקשיב להם. באחת התמונות שצולמו בזמנן במזור, תמונות שלא נראה עוד משם, הודות לפעילים למען בעלי חיים, נראתה קופה המחבקת את גורה, זרועותיה כרוכות סביבו ולחיה מונחת על ראשו והוא נצמד אליה וטומן ראשו בחיקה כאילו ימצא שם הגנה. הפחד היה במזור כל הזמן. ההפרדה בין הגורים לאמהות בחווה תוארה על ידי הזואולוגית ד"ר תמר רון, שנשלחה לחווה על ידי יוסי שריד: "הפרדת תינוקות מאמהות מהווה גורם משמעותי למצוקה ולטראומה של התינוקות ושל האמהות... הקופים מתרוצצים כאחוזי תזזית ומשמיעים קולות צעקה ובכי, הנשמעים כבר משער החווה".

כבר בשנות השישים של המאה שעבר גילה המדען הארי הארלו, כי בידודם של תינוקות קופים והטלת אימה עליהם הולידו "התנהגות בעלת אופי דיכאוני". הניסויים הללו נערכו באוניברסיטאות המכובדות ביותר במערב. תינוקות קופים הושמו במכלי מתכת, ותועדו צורחים, רועדים, משלשלים ולבסוף מתכנסים בתוך עצמם ומשתתקים והופכים לאפתים. לפני כארבע שנים חשף הארגון האמריקאי לזכויות בעלי חיים PETA שניסויים כאלה עדיין נערכו במכון הבריאות האמריקאי. בתיעוד נראית קופת מקוק יושבת בכלוב זעיר, זרועותיה כרוכות סביב תינוקה ומבטה בוהה. כשהמדען מגיע, היא מושיטה את זרועה אוטומטית בעצמה, אבל אינה מסתכלת עליו כשהוא מזריק לה. רק כשהוא הולך, היא מפנה את ראשה ועוקבת אחריו במבטה, ואחר כך שוב תולה מבט חסר חיים בחלל, אבל זרועותיה מתהדקות סביב התינוק שלה. כמה שניות לאחר מכן היא נופלת. הגור נתקף בפאניקה, נעמד, אוחז בכתפיה בידיו הקטנות ומטלטל אותה בכל כוחו, כשפניו מעוותים מבכי. בכוחות עליונים מנסה הקופה לקום ולחבקו ונופלת על הרצפה ביחד אתו. פטמותיה כוסו כדי שלא תוכל להאכילו. אחר כך הוא נשכב לצדה, מחבק את צווארה ומייבב בשקט. לאחר מכן יוכנס לתיבה שבה לא יוכל לעמוד ותינתן לו בובה. לאחר שלא יהיה לו עוד כוח לבכות, הוא יחבק את הבובה ויירדם.

השילוב בין הוויתור הנשקף מהמבט הדועך של האם לבין ידיה שלא ויתרו על החיבוק; בין ניסיונה ההירואי להיאבק בגופה המתמוטט כדי להמשיך לחבק את תינוקה, זכה, כראוי, לכל המונחים המדעיים והפסיכולוגיים המתאימים — "עקה", "מצוקה", "ייאוש" – אבל קיומם של תכונות אלה לא עורר בקרב הממסד המדעי את המחשבה שיש להם זכות גם לקבל מאתנו משהו בתמורה לכל מה שעשינו להם. אנשים אינטליגטיים מאוד, עם מערכת אדירה של אוניברסיטאות, מכוני מחקר, תקציבים וכתבי עת, מפעילים את כל היצירתיות והדמיון כדי לתכנן איך לשבור לאט לאט נפש, ואחר כך מכחישים את קיומה.

אל מקומות כאלה ואחרים נשלחו קופי מזור. כאשר מביאים בחשבון את יכולתם המוכחת לסבול סבל נפשי - ממש כמונו, וכי איזה עוד סוגים של סבל נפשי יש – צריך להיות כפוי טובה במיוחד כדי להתנגד לשקם את אלה ששרדו. מה גם שגם מי שתומך עקרונית בניסויים בבעלי חיים אינו יכול להכחיש את מה שהודו בו שרים להגנת הסביבה ומה שאישרו בתי משפט: חלק לפחות מההתעללות בקופי מזור נעשתה לצורכי רווחים כלכליים ולא לצרכים מדעיים, תוך כדי עקיפת הפיקוח שהמדינה היתה אמורה לפעול לקיומו.

כי בסופו של דבר העניין בפרשה הזאת הוא לא ההנחה שמותר לבני אדם להקריב לתועלתם יצורים, שבמהותם החשובה ביותר — ההיאחזות ההדדית של אם והצאצא שלה, האבל והמצוקה בעקבות הפרידה — הם כמותם; העניין הוא, ששתיקת הממסד המדעי, ששלח את הקופים לעינויים, וחוסר הנכונות של המדינה לדאוג להם, משהוחלט שאין בהם צורך — הם ההוכחה הברורה ביותר לבוז שהם חשים כלפי ההיאחזות ההדדית הזאת של האם והתינוק. לו היתה באנשי המדע התומכים בניסויים הגינות בסיסית, היה עליהם לקרוא למדינה לדאוג לקופים הללו, שבמשך שנים הם תבעו לשלוח אותם למעבדות.

גם התנועה לשחרור בעלי חיים בישראל מחויבת לקופי מזור, שאת המאבק העקשני לשחרורם היא הפכה לסמל ומתארת כאחד מהישגיה הגדולים. האם הקופים עצמם לא היו חלק ממנו? האם היו רק סמל?

האירוע בחוות מזור ביום שישי, שאליו מזמינה "שמורת הקופים" את הציבור, כולל ילדים, נועד – אומר יובל רון - להזכיר לכולם שהמאבק הגדול למען קופי מזור עדיין לא הסתיים. הקופים, אומרת ענת רפואה, לא יהיו מוטרדים מהביקור, להיפך. הם סקרנים ומתעניינים מאוד בבאים לבקרם. "אחרי יום הביקור", אומר רון, "נעלה קמפיין חדש שמטרתו לדרוש מהמשרד להגנת הסביבה להקים לקופים שמורת קבע אמיתית, ללא כלובים, ולטפל בהם שם עד סוף ימיהם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ