אל תדברו על צמצום ילודה. תפעלו.

אריה פרידסון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הרכבת הקלה בירושלים
הרכבת הקלה בירושליםצילום: אמיל סלמן
אריה פרידסון

במאמרו ״פוליטיקה ירוקה זה מצוין, אבל מה עם צמצום הילודה?״ כותב דן תמיר כי גידול האוכלוסייה בישראל הינו גורם מרכזי העומד בבסיס תופעות מדאיגות כגון זיהום אוויר, צפיפות בכיתות, הידרדרות מערכת הבריאות ועוד. תמיר טוען כי קיום דיון מעמיק בנושא גידול האוכלוסייה בישראל צריך להיות שלב ראשון בתהליך ההדרגתי של היפרדות מרעיון הצמיחה הכלכלית.

אין מחלוקת על כך שתמיר צודק. כל מי שלומד, ולו בשטחיות, על תופעות סביבתיות מבין כי בבסיס של כולן עומד הגידול חסר התקדים באוכלוסייה העולמית. בקורסי מבוא בלימודי סביבה סטודנטים לומדים על המשוואה I = PAT המתארת את האפקט של האנושות על הסביבה, כאשר Impact = Population*Affluence*Technology (השפעה=אוכלוסיה*שפע*טכנולוגיה). משמעות המשוואה היא שכל השפעה על הסביבה מוכפלת באופן ישיר בגודל האוכלוסייה, וכאשר האוכלוסייה הגדלה, האפקט על הסביבה גדל בהתאם.

למרות הקדמה זו, אנסה לשכנע שקריאות ישירות להגבלת האוכלוסייה אינן קונסטרוקטיביות והן מקרה קלאסי של ״עדיף להיות חכם מלהיות צודק״. זאת בשל נפיצותו הרבה של עצם הדיון על הגבלת האוכלוסייה. זהו נושא נפיץ בכלל ובישראל – שהאתוס המרכזי שלה הוא היותה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שקמה כעוף החול מאפר השואה – בפרט. תקיפה ישירה של הנושא הזה תעורר לרוב אנטגוניזם יותר מאשר תשכנע מישהו.

האם זה אומר שמוטב לוותר כליל על הניסיונות לקדם מדיניות שעיקרה צמצום הילודה בישראל? כמובן שלא. אולם, כפי שממליץ העיתונאי האמריקאי דיוויד רוברטס, יש לעשות זאת תוך עקיפה של המוקשים הרגשיים הטמונים בנושא והתמקדות בכלי המדיניות המעשיים על מנת להביא לצמצום הילודה. כלומר לפעול בכיוון הנכון, מבלי לדבר על הנושא.

כדי למקד את הדיון, יש להתמקד באוכלוסיות בהן שיעור הילודה הוא הגבוה ביותר – האוכלוסייה הערבית (ובפרט הבדואית), והחרדית, אשר מתאפיינות, בין השאר, במעמד סוציו אקונומי נמוך. השאלה היא, אם כן, כיצד ניתן להביא להקטנת מספר הילדים הממוצע למשפחה באוכלוסיות עניות. למזלנו, אנחנו יודעים את התשובה: מחקרים בנושא מצאו כי הכלים היעילים ביותר להפחתת שיעורי ילודה בקרב אוכלוסיות עניות הם: (א) נגישות לאמצעי מניעה וחינוך לתכנון המשפחה ו-(ב) השכלת נשים.
הארגון העולמי Project Drawndown, אשר מדרג את אמצעי המדיניות היעילים ביותר למאבק בשינוי האקלים הגלובלי, דירג את השכלת נשים, אשר מאפשרת לנשים לשפר את רמת חייהן, במקום השישי מבין האמצעים היעילים במאבק לשינוי אקלים. את תכנון משפחה ונגישות לאמצעי מניעה, אשר יאפשרו לנשים ללדת רק את הילדים אותן רוצות ללדת, במקום השביעי.

לפיכך, אם אתם מודאגים משינוי האקלים ורואים בריבוי האוכלוסייה את הגורם המרכזי לכך, הדרך היעילה לפעול לשינוי המצב היא להעלות על נס את קידום השכלת נשים במגזרים החרדי והערבי. וכן, קידום וחינוך לתכנון המשפחה ונגישות לאמצעי מניעה בקרב אותן אוכלוסיות.

ישראל הראשונה בילודה
ישראל הראשונה בילודה

במקביל, יש לפעול על מנת לבטל את ההטבות הנהוגות בישראל, ואשר מעודדות, במישרין או בעקיפין, משפחות גדולות: קצבאות ילדים, נקודת זיכוי ממס הכנסה להורים, הנחות בחשבונות הארנונה והמים, העדפות להורים בהשוואה לרווקים חסרי ילדים בדיור ציבורי בתכנית מחיר ומשתכן, ועוד.

בבסיס לצעדים אלה מונחת ההבנה כי שיעורי הילודה החריגים בישראל הם במידה רבה תוצאה של תמריצים כלכליים, ובאותה מידה ניתן להשתמש בתמריצים אלה על מנת להשפיע על שיעור הילודה בכיוון השני. לשם ההמחשה, נהוג לחשוב כי שיעורי הילודה הגדולים בקרב האוכלוסייה החרדית הם מאפיין תרבותי שלה. ואולם, שיעור הילודה בקרב נשים חרדיות שהתחתנו לפני שנת 1955 היה 2.7 ילדים לאשה בלבד, בדומה לנשים חילוניות באותה תקופה.

באופן דומה, מחקר של בנק ישראל מצא כי הענקת קצבת הילדים לילד הרביעי/השביעי בגובה 560/500 שקלים לחודש הגדילה את פריון הילודה של הנשים הערביות ב 6-7%, ושל נשים חרדיות ב-3%. ביטול מלא של קצבאות הילדים היה מביא בממוצע לירידה של 0.2 ילדים במשפחה בקרב נשים חרדיות, ו-0.4 ילדים במשפחה בקרב נשים בדואיות מהדרום.

חלפו הימים בהם ממשלת ישראל הראשונה העניקה 100 לירות לכל אשה אשר הגיעה לילד עשירי, וראש הממשלה בן גוריון דימה נשים יהודיות המסתפקות בפחות מארבעה ילדים לחיילים העורקים משירות צבאי. עם 8.7 מיליון איש על שטח מצומצם, ישראל היא כיום המדינה הצפופה במערב, ואכן, הגיעה העת לשאול לא כמה אנשים הארץ מסוגלת להכיל, אלא כמה אנשים רצוי שהארץ תכיל (כפי שעושה, למשל, פרופ׳ אלון טל בספרו המקיף ״והארץ מלאה״). אך בבואנו לגשת לנושא רגיש זה, מוטב להיות חכמים מאשר צודקים ולא להעלות את השאלה הזו לסדר היום הציבורי באופן ישיר.

אריה פרידסון הוא עורך דין, מתכנן עירוני ואנליסט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ