במשבר האקלים הגודל לא קובע

"ישראל קטנה מידי" היא טענה שגורה בפי דוברי הממשלה בכל הנוגע למשבר האקלים. אבל הטענה הזו לא מוסרית ולא רציונלית. במשבר הזה, אף מדינה אינה קטנה מידי בשביל להשפיע.

ליה אטינגר - צרובה
ליה אטינגר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פעילי המרד בהכחדה במחאה מול משרד האנרגיה בירושלים, אתמול
פעילי המרד בהכחדה מול משרד האנרגיה בירושלים, אתמול, הפעילים מוחים על יחס המשרד למשבר האקלים. צילום: המרד בהכחדה
ליה אטינגר - צרובה
ליה אטינגר

מחקרים חדשים מעלים את רף הדאגה ממשבר האקלים. הם מתקנים את התחזיות המפחידות ממילא ומתריעים שיתכן שנגיע עד סוף המאה להתחממות של 5 מעלות צלזיוס ואף יותר ולא 3 מעלות כפי שחזו עד כה ("מודלים חוזים התחממות קיצונית מהצפוי עד סוף המאה", ניר חסון 5.2.20). המשמעות של תרחיש כזה היא מחרידה, אך דומה שהיחידים שקולטים את חומרת המצב הם אלו שעתידים לחוש על בשרם את מלוא עוצמת המשבר. הדור הצעיר וגרטה תונברג בראשו, מפגין ושואל איך אתם יכולים לעמוד מנגד כאשר התוצאות החמורות של משבר האקלים כבר מורגשות ברחבי הגלובוס: שריפות ענק, שיטפונות, סופות ובצורות גובים חיי אדם. איזה עולם אתם מורישים לנו?

לעומת זאת "המבוגרים האחראיים" ממשיכים בעסקים כמעט כרגיל. זאת למרות ההצהרות החגיגיות וההתחייבויות שמנהיגי העולם לקחו על עצמם לפני חמש שנים בהסכם האקלים שנחתם בפריז. רבים סבורים שההזדמנות האחרונה לתיקון המצב תחול בועידת האקלים בנובמבר הקרוב בגלזגו שבסקוטלנד, אליה נדרשות מדינות העולם להגיע עם יעדים אמביציוזיים שהולמים את חומרת המשבר.

אם תשאלו מה ישראל עושה בנידון, התשובה הרשמית היא שאנחנו מגבירים את המחויבות שלנו. נגיע לגלזגו עם יעדים משודרגים לאנרגיות מתחדשות. כלכלנים של משרד האנרגיה מנתחים את המצב באופן רציונאלי, מחשבים ובודקים עלות מול תועלת, מה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ומה ישפר את המצב פה בישראל. לפי גישתם, תרומתה של ישראל למשבר היא מזערית, ולכן מבחינת עתיד העולם אנחנו לא רלוונטיים ולא ממש משנה מה נעשה.

על פניה גישה זו נראית רציונאלית ושקולה, הרי גודלה של ישראל כשל שכונה קטנה בסין אך ברצוני לטעון  שגישה זו לא רק לוקה מבחינה מוסרית אלא גם אינה רציונאלית.

מסוק כיבוי במזרח גיפסלנד במדינת ויקטוריה, אוסטרליה, לפני חודש וחצי
מסוק כיבוי במזרח גיפסלנד במדינת ויקטוריה, אוסטרליה, לפני חודש וחציצילום: AFP

משבר האקלים הוא דוגמה קלאסית ל"טרגדיה של נחלת הכלל". זוהי משפחה גדולה של סוגיות בקבלת החלטות, בהן ההתנהגות הרציונאלית, האנוכית, של כל אחד מבעלי העניין, מובילה לתוצאה גרועה עבור כולם. מכיוון שמשבר האקלים הוא גלובלי, אף מדינה אינה יכולה לפתור אותו בכוחות עצמה ולכן כדי לטפל בו הכרחי להגיע להסכמים בינלאומיים מחייבים.

הסכם פריז נחגג בזמנו כניצחון היסטורי. אכן מרשים מאד לראות 195 מדינות מצליחות להגיע להסכמה על יעד משותף: עצירת ההתחממות ב-1.5 מעלות צלזיוס. אך נקודת התורפה היא שאין להסכם שיניים: הוא כלל אינו מחייב את המדינות לצמצם את פליטות גזי החממה שלהן על פי היעד שנקבע; לא הוסכם על מנגנון אכיפה או כפיה הדדית; וכל מדינה החליטה לעצמה כמה היא מוכנה לתרום למאמץ הגלובלי של הורדת הפליטות. חשוב לציין שישראל בחרה יעד נמוך במיוחד, וגם היעד המשודרג יהיה נמוך מחלקנו היחסי. אבל גם אם כל מדינות העולם אכן יממשו את ההתחייבויות וההבטחות שלהן על פי הסכם פריז, כדור הארץ יתחמם עד סוף המאה הרבה מעבר לגבול אותו סימנו המדענים ונגיע כבר בעשורים הקרובים עמוק אל תוך הסכנה לקריסה אקלימית.

כלומר, הסכם פריז לא הצליח להתגבר על הטרגדיה של נחלת הכלל. רוב המדינות ממשיכות להתנהג על פי האינטרסים הצרים שלהן ואינן פועלות דיין לטובת הטוב המשותף, קרי עצירת ההתחממות, למרות האיום בקריסה אקלימית.

מנהיגי המדינות עומדים לתמונה קבוצתית בשתי שורות בוועידת האקלים בפריז היום. המרכז עומד נשיא צרפת פרסואה הולנד.
מנהיגי המדינות בתמונה קבוצתית בוועידת האקלים בפריז, 2015. צילום: אי־פי

האם המצב אבוד? האם יש פתרון לטרגדיה של נחלת הכלל? כלת פרס הנובל בכלכלה, אלינור אוסטרום, לימדה אותנו שלאורך ההיסטוריה חברות ותרבויות שונות מצאו דרכים מגוונות למנוע את הטרגדיה של נחלת הכלל והצליחו לפעול בראיה ארוכת טווח ולטובת הכלל. האם ניתן לעשות זאת גם ברמה הגלובלית? זהו האתגר הגדול של דורנו.

האם אנחנו מסוגלים להתרומם לגודל השעה? מה צריך לעשות על מנת שזה יקרה? צריך לפעול בדיוק הפוך מההיגיון של האינטרס הצר. אנחנו צריכים לפעול בכל הכח כדי לעשות יותר מהחלק שלנו.

אנחנו צריכים להפעיל את כל התמריצים האפשריים למעבר מהיר לאנרגיות מתחדשות, להתייעלות אנרגטית, לשיקום הטבע ולמיתון תרבות הצריכה המוגזמת. ובמקביל להטיל סנקציות נגד פעילויות מזהמות ולבטל את הסובסידיות המעוותות, המוענקות עדיין לגופים שפוגעים בנחלת הכלל. מדיניות זו, תשפר את איכות החיים בארצנו הצפופה: ננשום אויר נקי יותר, נאכל מזון בריא יותר ונבלה הרבה פחות זמן בפקקי תנועה. בנוסף ייווצרו גם רבבות מקומות עבודה חדשים. אם נשכיל לייצר רשת ביטחון עבור כל מי שיאבדו את עבודתם כתוצאה מהמעבר, הרי שכולם יצאו נשכרים. אך האם תהיה לכך השפעה על  התחממות הגלובלית? האם השינוי שנעשה אינו זניח? הרי אנחנו רק כפרומיל מאוכלוסיית כדור הארץ. התשובה המפתיעה היא שיכולה להיות לנו תרומה הרבה יותר גדולה מחלקנו היחסי. קוראים לזה מנהיגות.

מדינות שמדגימות שהשינוי לא רק אפשרי אלא גם משפר את איכות החיים, מגדילות את הסיכוי שמדינות נוספות יצטרפו אליהן. ככל שיותר מדינות, ערים, חברות וקהילות יצטרפו למאמץ כך יגדל מרחב היצירה, טכנולוגיות ורעיונות חברתיים פורצי דרך יפותחו, תתרחש למידה הדדית ויואץ קצב השינוי.

הדרך להגיע להסכם אקלים אפקטיבי ומיושם, הוא יצירת  דינמיקה של תחרות בין המדינות המובילות מי תורמת יותר לפתרון המשבר. אם יהיו מספיק מדינות וערים שיכנסו לתחרות הזו יש תקווה לעולם.

חישובי עלות תועלת כלכליים מחמיצים את התמונה הגדולה. ההתנהלות הכלכלית-חברתית שלנו היא שהובילה אותנו עד לפי התהום. הפתרון למשבר אינו טכני או טכנולוגי, הוא בראש ובראשונה שאלה של רצון פוליטי ונכונות לשינוי תרבותי. כדי שזה ייצלח על כולנו להפוך לאזרחים מעורבים ולקחת חלק בתיקון. חשוב שנרשה לעצמו לא רק להבין אלא גם להרגיש את מה שהמדע מלמד אותנו: הגענו לשעת חירום פלנטרית. קל מדי להדחיק זאת, כיוון שאנו חיים בישראל ולא באוסטרליה ועוצמת המשבר טרם הכתה בנו. אך אם לא נרגיש זאת, לא נצליח לפעול בצורה היחידה שהיא באמת רציונאלית: באופן מיידי ובכל הכח להצלת כדור הארץ – ביתנו היחיד. 

ד"ר ליה אטינגר היא מנהלת אקדמית במרכז השל לקיימות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ