התרבות נכנסה לסלון, אבל לא של כולם

אחרי שהאולמות נסגרו, הרחובות והחצות הפכו לבמות תיאטרון ומחול, פסטיבלים עברו לרשת ויוצרים דיברו עם הקהל מחדר השינה. אך בשנת הקורונה התרבות גם התרחקה מאוד מחלק לא קטן מהציבור, אלה שידם אינה משגת ■ מה נשתנה, פרויקט מיוחד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ליטמן
צילום: אהרון ארליך
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן

לפני כשבועיים נכחתי בהופעה ביתית של אסף אמדורסקי. ההופעה ארכה פחות משעה. בסלון הלא גדול ישבו בערך 20 גברים ונשים, האזינו בהתרגשות, הצטרפו בפזמון של שירים מוכרים במיוחד וברגע השיא אפילו רקדו בעמידה. הייתי בכמה הופעות של אמדורסקי בעבר, באולמות גדולים הרבה יותר. במפתיע, או שלא, זו היתה ההופעה המוצלחת מכולן. למרות שאמדורסקי הוא לא בדיוק האמן הכי פמיליארי שניתן להעלות על הדעת, רחוק מאוד מאלמנט המגבת המיוזעת וחיבוקים עם הקהל בנוסח שלמה ארצי, נראה שהקרבה הקיצונית לקהל דווקא היטיבה עמו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ