סיכום 2012

השנה שבה הרפובליקאים איבדו את אמריקה

ההשתלטות העוינת של מסיבת התה הביאה את המפלגה לפרשת דרכים: או שתתבצר בעמדותיה ותגרור את ארה"ב אל התהום, או שתיקרע מבפנים במלחמת אחים

חמי שלו
חמי שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חמי שלו
חמי שלו

בדיונים האינסופיים על שינוי שיטת הממשל בישראל, המשטר הנשיאותי בארצות הברית משמש בדרך כלל דוגמה ומופת. שם באמריקה, נוהגים לומר אצלנו, יש מנהיג חזק וסמכותי, הפרדת רשויות כדבעי, בית משפט עליון חוקתי ויכולת לקבל החלטות וגם ליישם אותן. הבו לנו את חזונם של אבות החוקה האמריקאית, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון, ושחררו אותנו מהבחירות היחסיות וממשטר הסחטנות של הגועליציה מבית היוצר של השטעטל באירופה.

התמונה האידילית הזאת מעולם לא תאמה לגמרי את המציאות האפורה, אבל בשנים האחרונות היא איבדה לחלוטין את הקשר אתה. במקום להתנהל כמכונה משומנת היטב, הפוליטיקה האמריקאית נקלעה למה שמכנים בניו יורק "גרידלוק": היא נאחזה שיתוק. המפלגה הרפובליקאית נסחפה אחר אגפיה הקיצוניים, וראשיה שוברים את הכלים ולא משחקים עוד על פי הכללים המקובלים.

התהליך החל בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, אז עלו תנועות כמו "הרוב המוסרי" של המטיף ג'רי פולוול. "הימין הנוצרי", כפי שהוא מכונה, צבר השפעה ועוצמה בשני העשורים שבאו לאחר מכן, בעיקר במפלגה הרפובליקאית, אבל ב-11 בספטמבר 2001 התחולל מפנה מהותי: הפיגוע במגדלי התאומים פורש על ידי המטיפים האוונגליסטים ועשרות מיליוני המאמינים כעונש מידי שמים בשל התרבות החילונית הדקדנטית שהחדירו הליברלים והמיעוטים, וכפתיחתו של עימות היסטורי נגד האיסלאם הג'יהאדיסטי. את המערכה הפוליטית השגרתית החליפה, החל באותו יום, מלחמת קודש טוטלית.

הוועידה הרפובליקאית בטמפה, פלורידה. אוגוסט 2012צילום: אי–פי

בד בבד צמחה בערוגות הרפובליקאים לקראת סוף העשור הקודם עוד תנועה פונדמנטליסטית: מסיבת התה. זו נשבעה אמונים לרוחה וללשונה המקוריות של החוקה האמריקאית משנת 1787. אויבה המרכזי של התנועה הוא הממשל הפדרלי, שמשמש בעיניה "אח גדול", הנוגס בחירויות החוקתיות והשואב לתוכו את שכר עמלם של אמריקאים נקיי כפיים. הם מתעבים מסים, שונאים ביורוקרטים ומבקשים להחזיר את ה"ארצות" של "ארצות הברית" לתפארתן משכבר הימים.

ניצחון הרוע

בחירתו של ברק אובמה ב-2008 נתפשה על ידי שתי הקבוצות הללו כניצחון הרוע על הצדק, לא פחות. אובמה, השחור למחצה והמוסלמי בספק, לא היה עוד מועמד דמוקרטי ליברלי שנוא, אלא הסיטרא אחרא בהתגלמותו, איום ממשי על צורת החיים האמריקאית, נטע זר שצריך לגרשו בכוח. עוצמת ההתנגדות לאובמה הולידה את גל ההתלהבות שהוביל לניצחון הסוחף של אנשי מסיבת התה בבחירות לקונגרס בשנת 2010 וחנך את טיהור המחנה מרפובליקאים מתונים או, לכל הפחות, את אילופם.

הנשיא ברק אובמה נואם בטקס הזיכרון בקונטיקט, אתמולצילום: בלומברג

המחוקקים החדשים והנלהבים, שזכו ברוב בבית הנבחרים, ניהלו מול אובמה מסע צלב שאין בו מקום לפשרות או להבנה, אלא רק מלחמה טוטלית, עד להכרעה. עוד בקיץ 2011, שבו הורידה סוכנות סטנדרד אנד פורס את דירוג האשראי של ארצות הברית, לראשונה בהיסטוריה, בעקבות משבר תקרת החוב הלאומי, היא אבחנה ש"יעילותם ויציבותם של המוסדות הפוליטיים באמריקה נחלשה" בשל העימות הפוליטי בין הרשויות. מאז המצב רק החמיר.

תהליך הפיכתה של המפלגה הרפובליקאית מגוף ממוסד ואחראי לישות רדיקלית המורדת במוסכמות הגיע למעשה לשיאו ב-2012. בפריימריז הרפובליקאיים ובעימותים הטלוויזיוניים הרבים שנלוו אליהם התיישרו רוב המועמדים – למעט ג'ון הנטסמן, המושל המורמוני המתון של יוטה, שזכה בתמיכה מעטה בלבד – על פי הסמנים הקיצוניים ביותר של מפלגתם. הם נשבעו להימנע מהטלת מסים חדשים בכל מקרה ובכל מצב, התחייבו לפעול לביטול מוחלט של זכות ההפלות, הבטיחו לקצץ באורח דרסטי בתקציב הפדרלי והודיעו על כוונתם להרחיב את "זכויות המדינות", שם הקוד המקובל לזכותן של המדינות להפלות לרעה מיעוטים שונים. וכולם, למעט רון פול, גם נשבעו אמונים בצורה חריגה וחסרת תקדים למדינה זרה, הלוא היא ישראל.

בזה אחר זה ביקשו הרפובליקאים להמליך עליהם מועמדים שבשנים קודמות היו נחשבים קוריוזים שוליים בלבד: מישל בכמן שביקשה "לחתוך את הוורידים" כדי להפיל את חוק הבריאות של אובמה, המושל ריק פרי, שקרא ל"בני ישראל לחזור אל משיחם ישו", הרמן קיין, סוחר הפיצה הססגוני מג'ורג'יה, רון פול, שאך בקושי הסתיר את סלידתו מיהודים, ריק סנטורום, שכינה את רצונו של אובמה לקדם לימודים גבוהים "סנוביזם", וגם ניוט גינגריץ', המוכשר, המנוסה והשנוא שבחבורה, שהתעקש לקרוא להקמת קולוניות אמריקאיות על הירח.

מיט רומני. לא אהב את תשומת הלב שקיבל במערכת הבחירותצילום: אי–פי

יחד עם התקשורת האמריקאית העולם התגלגל מצחוק לנוכח גלריית הליצנים הרפובליקאית, אבל מצביעי המפלגה ראו בהתמודדות עניין רציני לחלוטין: אלה היו מועמדים כלבבם, שקורצו מ"החומר הנכון", שאינם נרתעים מלעגה של התקשורת הליברלית השנואה. המצביעים האדוקים לא רצו מועמד ממסדי מתון, המתחמן את דרכו לצמרת באמצעות תמרונים פוליטיים נלוזים, אלא אידיאולוג אמיתי, שמרן שורשי, שיכבוש את לבו של הבוחר האמריקאי בזכות הלהט הדתי של אמונתו הצודקת. מיט רומני היה, מבחינתם, מועמד של פשרה מאכזבת, מי שכפה את עצמו בזכות קשריו ובזכות ההון הרב שעמד מאחוריו ובעיקר בשל סיכוייו, לכאורה, להיות יריב שקול לאובמה.

מתבצרים בבונקרים

הפסדם בבחירות בנובמבר הכה ברפובליקאים בהלם שממנו עוד לא התחילו להתאושש. השבר הערכי שלהם עמוק ויסודי: הצדק הפסיד, הרוע הכריע, האדם הלבן נחל תבוסה. אבל בניגוד לתחזיות שתבוסתם תביא להערכה מחדש ולשידוד מערכות, בינתיים קורה ההפך. הם מתבצרים בבונקרים. הם מסרבים להפנים את משמעות ההפסד ומעדיפים לתרצו בשוחד בחירות שאובמה חילק כביכול בנדיבות למיעוטים תלותיים. הם ממאנים לרדת מהעץ בנושא העלאות המסים, אף שעמדתם הנחרצת עלולה לגרור את אמריקה למצוק הפיסקלי, כפי שהם מתחפרים בהגנתם על הזכות לשאת נשק, גם כשדעת הקהל נחרדת מהרצח ההמוני בניוטאון, קונטיקט.

נשיאים אמריקאים ידעו תמיד להסתדר ולהתפשר עם קונגרסים לעומתיים שנשלטו על ידי המפלגה היריבה. כך היה בשנות ה-80, אז נאלץ רונלד רייגן למצוא דרך לחיות בשלום עם יושב ראש בית הנבחרים הדמוקרטי טיפ אוניל, וכך היה בשנות ה-90 שבהן ביל קלינטון מצא מסילות ללבו של אותו גינגריץ'. יש הטוענים כי האשם בקצר בתקשורת בין הזרוע המבצעת לזרוע המחוקקת נעוץ בסגנונו המרוחק של אובמה ובטינתו המתמשכת על היחס המבזה שגילו כלפיו הרפובליקאים בכהונתו הראשונה; גם אם יש אמת בטענות אלו, הן פחות מרבע מהסיפור.

רפובליקאים רבים – אולי לא רוב, אך בוודאי מיעוט משמעותי – שונאים את אובמה יותר משהם דואגים לעתידה של אמריקה. הם רואים בכל ויתור אידיאולוגי כלפיו שיתוף פעולה עם האויב, ואינם מוכנים לסייע לו לרשום על שמו הישגים כלשהם, גם אם דעת הקהל תפנה להם עורף. גם אם אובמה ישיג ניצחון טקטי בהסכם של הדקה ה-90 בעניין המצוק הפיסקלי, לכל ברור שהעימות הזה עוד רחוק מסיומו.

אובמה ניצח בהפרש של כמעט חמישה מיליון קולות במישור הלאומי, אבל די היה בפחות מעשירית מהמספר הזה, חצי מיליון קולות, שהיו עוברים מצד לצד במדינות מפתח כמו אוהיו, פלורידה, קולורדו ונוואדה, כדי שרומני ינצח וכדי שהמפלגה הרפובליקאית, על אגפיה הקיצוניים, תנהיג את אמריקה בארבע השנים הבאות. תחושת ההחמצה מחריפה את סערת הנפש של הרפובליקאים ומביאה את מפלגתם לפרשת דרכים: או שתתבצר בעמדותיה ותיסחף כולה לשוליים הסהרוריים של הימין הדתי ומסיבת התה, או שתיקרע מבפנים במלחמת אחים שבה ינסו הגורמים המתונים והאחראיים להשתלט בחזרה על מפלגתם ולהעניק לה סיכוי מחודש לחזור בעתיד לשלטון.

מדובר בסיפור שיקבע את גורלה של אמריקה לא פחות מבחירתו מחדש של אובמה. בזכות ניצחונו נבחר הנשיא לאחרונה כאיש השנה של השבועון "טיים", אבל למפלגה הרפובליקאית השסועה והמפסידה מגיעה, כך נראה, לפחות מחצית מהתואר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ