בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טור אישי | 2012

הישראלים מוצאים מקלט בברלין

החברים שנסעו מספרים על הריגוש של החדש, לעומת תל אביב שכבר ריקה מתוכן, וש"פה הם לא מרגישים כלום". ב-2012 נדמה שבירת גרמניה הפכה למקלט רשמי לישראלים

161תגובות

יש לי חבר שהעביר בקיץ האחרון חודשיים וחצי בברלין. כשהוא חזר ארצה לקח לו זמן להתאקלם אבל בסוף הוא נחת. לא היתה לו ברירה, הצטברה המון עבודה. בתמונות שהוא העלה מברלין היה נראה שהוא חי שם באיזה חלום. תמונות שלו עם ברבורים באגם; בבית קפה עם בחורה הודית; בדירה עם אוזניות. הוא סיפר לי שהוא פגש שם את האנשים הכי מקבלים שהוא ראה בחיים. שהניכור הגרמני זה מיתוס – הם פשוט יותר שקטים ומכבדים מרחב פרטי. חוץ מזה, רוב האנשים שהוא הסתובב איתם לא היו גרמנים. היו מכל העולם ובעיקר ישראלים אבל חמודים. בתמונות כולם לבושים יפה ועם המון שיער חלק וסמיך. לא ראיתי אף קרחת בברלין. כשהחבר דיבר על ברלין היה נדמה לי שהמבט שלו נכנס למצב היפנוטי וחיוך עולה, כאילו הוא חוזר לחוויה של אהבה מאוד גדולה.

"אל תגזים, זה לא כזה מושלם", אומרת חברה שלו. היא טוענת שברלין רחוקה מלהיות קומונה היפית אבל היא מודה שיש בה איזה קסם של תמימות שלטענתה היא כבר לא מרגישה פה. "זה כמו כשרק הגעתי לתל אביב", היא אומרת. "הכל היה חדש ומרגש והייתי מטיילת בעיר ומגלה אותה ומגלה כל מיני דרכים ופינות ועכשיו כבר אין את זה, אני על אוטומט פה".

"זה לא רק הריגוש של החדש", מדייק החבר, "כשהגעתי לתל אביב ראיתי אותה כמו שחוויתי אותה וככה יצרתי לי תל אביב שלי. עם האנשים שלי והמקומות שלי והערכים שלי. עכשיו נשאר הפורמט אבל התוכן ריק לגמרי. נשאר רק המבנה שבניתי של תל אביב בראש שלי אבל הוא ריק לגמרי. הציפיה למשהו מרגש נשארה מבלי שהריגוש יתממש. וזה מה שהיא – מין תקווה ריקה למשהו שלא יקרה".

דודו בכר

לפני חודש הוא היה שם שוב והיה פחות כיף. הוא נאלץ להתעסק הרבה עם בעלי מלאכה ופקידי ביורוקרטיה וגם היה קר. אבל הוא אופטימי וחברה שלו טוענת שכל מפגש כזה עם "גרמני אמיתי" (לא ההיפסטרים הקוסמופוליטיים) הוא אתגר וריגוש. היא לא רואה בחיי מהגר מעמסה אלא הזדמנות. היא אומרת שבארץ היא חיה כבר יותר מדי שנים על טייס אוטומטי.

חבר אחר נסע לשם לתקופה קצובה, "עד שהוא יראה מה קורה פה". בכל מקרה עד שלא יאשרו לו דרכון פולני אין לו הרבה ברירות אבל הוא מדגיש שהוא לא רוצה לעזוב את הארץ כי "רק פה אני מרגיש בבית". הוא מסביר שדווקא שם, בברלין, הוא מרגיש יותר "מחובר לפה". "בחוץ", הוא אומר, "זה המקום היחידי שאני אוהב להיות ישראלי".

חשוב לו להגיד שהוא עוד לא ויתר (השתמש בפועל ו.ת.ר 19 פעם בשיחת הג'יטוק האחרונה שלנו) אבל הוא כן מרגיש קצת מיואש כי "מדירים אותי מהתהליך הפוליטי". כבר הרבה זמן שהוא מבין שהוא לא חלק ממה שקורה פה, שמה שלא יהיה, לא משנה למי הוא מצביע כי בכל מקרה לא יספרו אותו והימין והדתיים ינצחו. הוא אומר שהוא מרגיש בברלין את מה שהוא הרגיש בפעם האחרונה בסביבות שנת 2000 (ברק גירש את ביבי ויצא מלבנון, המילניום החדש היה בפתח, דברים עמדו להשתנות). הוא אומר שיש שם הרגשה כל הזמן שדברים מרגשים עשויים לקרות; החברה מרגישה שהיא יכולה לבנות שם חיים כמו שאמורים היו להיות לה; והחבר הנוסף מרגיש שם שמקבלים אותו כמו שהוא. כולם מרגישים שם משהו. "פה", אומר החבר, "אני לא מרגיש כלום".


 

כרטיס בכיוון אחד? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו