בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איש השנה שלי: לואי סי-קיי

אנדרטה לבדידות

בלי הורים, בלי בנות זוג ובלי חברים. "לואי", מה שנשאר אחרי "סיינפלד", היא סדרה על אדם שמסתובב לבד בעולם

52תגובות

זה לא נכון לומר ש"סיינפלד" היתה סדרה על כלום. אם כבר, היא היתה סדרה על הרבה מאוד דברים, ששמה לה למטרה לרוקן אותם מתוכן. המושג "זוגיות" למשל פונצ'ר מכל כיוון: האופן שבו ג'רי נהג לאתר פגמים בכל בת זוג פוטנציאלית העמיד באור מגוחך את החיפוש אחרי זוגיות מושלמת; איליין נהגה לפצל בין רגשות למיניות ביחס לבן הזוג והלעיגה את התפישה המסורתית ביחס לתפקיד האשה במערכת היחסים; ג'ורג' החזיק זוגיות ארוכה שהסתיימה במוות, רק כדי לתת ביטוי לכמיהה המוסווית של הגבר/האשה להיפטר מבת/בן הזוג.

"סיינפלד" הוציאה אוויר מתוך מבנים כבדים ומפוארים שהתיישנו, נסדקו ונטו ליפול. הוצאת האוויר נעשתה דרך דמויות סמי-גרוטסקיות, בציניות חיננית ובאכזריות עטופה בצחוק, ואיפשרה לקהל גדול – שלרוב מסרב להכיר בקריסת המערכים שבתוכם הוא פועל – להזדהות עם האווירה הסיינפלדית. כלי ההשחתה המרכזי היה הנוירוזה, שהוחדרה אל תוך מבצר הבטון של הבורגנות ה"נורמלית", שבתגובה עמדה ומחאה כפיים למראה התמוססותה שלה.

השאלה שנותרה תלויה באוויר אחרי ירידתה של "סיינפלד" היתה עם מה בעצם נשארנו. כלומר, מה עושים עם כל המבנים המעוותים המרוקנים האלה, עיי חורבות של מושגים ישנים, שנדמים עכשיו כמוצגים ארכיאולוגיים. כשארוסתו של ג'ורג' מתה מהרעלה לאחר שליקקה יותר מדי מעטפות של הזמנות לחתונתה שלה, המטפורה היתה ברורה – האשה מביאה על עצמה את מותה בניסיון האובססיבי לממש זוגיות, הגבר לא יכול לשאת התחייבות ארוכת טווח, מוסד הנישואים גווע וכו'. אבל אחרי הביקורת, ואחרי ההרס, ואחרי הקתרזיס שמושג בעזרת האלימות של ההומור – מה עושים עכשיו? לאן הולכים מפה?

אי–פי

"לואי" הוא מה שנשאר אחרי החורבן. הוא אמנם צורה אחת של תוצאה – גבר, לבן, גרוש, עירוני, נוטה להשמנה, בן 40+, לכאורה קלישאה של הגמוניה – אבל הוא בעצם אוסף של נוירוזות שמתהלכות בעולם אחרי שהכל נחרב, משוטטות ללא מטרה ממשית, מנסות לשרוד את הגיהנום שהוא הזולת, גוררות רגליים בדרך ליום הבא, למרות שגם הוא יהיה מן הסתם מדכא או עלוב או גרוטסקי או אולי פנטסטי, אבל לא במובן של סוסי פוני לבנים ונסיכה עם כתר אלא במובן של חרדה שתקבל לפתע צורה ממשית במציאות, או אובססיה שתחזור על עצמה שוב ושוב ללא הסבר. לואי זה מה שנשאר אחרי שהרומנטיקה – שם כולל לאשליה שעוטפת מושגים גדולים של תקופה – מתפרקת וחושפת את הכלום הגדול שפעל מאחורי הקלעים. לואי זה בעצם בדידות.

"סיינפלד" היתה סדרה שהתבססה על גלריה של דמויות. לא רק ג'רי, ג'ורג', איליין וקרמר – היו שם גם ניומן, ודוד ליאו, ובניה, וסו-אלן מישקי, וההורים של ג'רי, וההורים של ג'ורג'. כלומר, "סיינפלד" היתה סדרה שהשחיתה מושגים, אבל עשתה את זה ביחד. והביחד הזה הגן במידה רבה מפני האפקט הטראומתי שעלול להתרחש בעקבות התרוקנות מתוכן. הצופה שהביט בסיינפלד יכול היה לצחוק, משום שהניהיליזם שחתר תחת כל הדברים הותיר דבר אחד מוצק ויציב – הרעות עצמה, החברות, השותפות.

ולואי בודד. ממש בודד. וכל הדמויות שסביבו רק מבליטות את בדידותו. וגם הבנות שלו הן אנדרטה לבדידות. והשיחות האקראיות, ומופעי הסטנד-אפ האפלים, והבחורות שמאיימות לקפוץ מהגג, והילד שמשלשל לו באמבטיה, והצעירים שמאיימים לפוצץ אותו במכות – הכל רק אספקלריה של בדידות, עולם של מראות שמציגות וריאציות של לבד.

לואי היא סדרה על בדידות והיא מיועדת לאנשים בודדים. לא יוכלו לצפות בה אנשים שאינם מכירים בבדידות כמצב אנושי בסיסי, לא יוכלו לצחוק ממנה אנשים שמתעקשים למלא בצבע כל חלל לבן של חיים. מטרתו של לואי היא להמחיש את ה"לבד", להפוך אותו ממלה לרגש, ממושג לממשות. הוא מתנועע על ציר אינסופי של "לבד", רק כדי לצעוק את בדידותו ולהאזין להד שחוזר. זו סדרה קלאוסטרופובית, אבל היא לא מיועדת לאנשים שסובלים מקלאוסטרופוביה. היא מיועדת לאנשים שלכודים בתוך המודעות העצמית שלהם, זו שהשחיתה אצלם את הדמיון, והתקווה, והאמונה, זו שהותירה אותם עם מראה שמלווה אותם לכל מקום ומתעקשת לכנות את עצמה "מציאות".

זה בכלל לא מצחיק, הדבר הזה, גם כשזה מצחיק. אין שום דבר מצחיק בלהיות לואי. להיות לואי זה להיות אחד בעולם. אחד, רק אחד. בלי אולי, בלי כמעט, בלי בערך, בלי קריצה – אחד. וכדי להיות לואי, צריך לקחת את ה"אחד" הזה ולהביט בו, ולמשש אותו, ולהריח אותו, ולטעום אותו, ואחר כך להילחם בו, ולבעוט בו, ולירוק עליו, ולקלל אותו, ולבכות בגללו, ואז לשאוף אותו, ולהפנים אותו, ולקבל אותו, ולהתרגל אליו, ואולי אפילו קצת לאהוב אותו, או לפחות לא לשנוא, אולי רק לפעמים, כשאין ברירה, כשממש אין ברירה.

זו לא קומדיה כי המטרה היא לא להצחיק, וזו לא טרגדיה כי המטרה היא לא לדכא, וזו לא דרמה כי המטרה היא לא לספר סיפור. זה שום דבר, רק מציאות של איש בודד. "פרק" יכול לכלול שני סיפורים, סיפור אחד, שליש סיפור כחלק מטרילוגיה; הוא יכול להכיל קטעי סטנד-אפ, הוא יכול לא להכיל קטעי סטנד-אפ. המסגרת גמישה כי אין מסגרת, יש רק רצון לבטל צורות מוכרות, אקסיומות – כל אותן המצאות שחותרות תחת החד-פעמיות של האחד. כי אחד הוא לא תבנית, ולא שכפול, ולא פורמט, ולא אופציה לייצור המוני. אחד זה רק אחד – על כך ייחודו, על כך סתמיותו.

הוא התעקש לא להיות משודר בפריים-טיים. הוא התעקש לכתוב, להפיק, לביים, לערוך. הוא התעקש להשתלט על כל המערכת, כי הוא ידע ש"מערכת" היא יצור שמבקש למצוא חן בעיני המון, שמתעקש למלא חללים של שתיקה, שמתעקש לייצר דבק שמחבר בין פרטים. הוא הפך לארגון של איש אחד, כי רק ככה אפשר להנכיח בדידות, רק ככה אפשר לבטא חד-פעמיות, מבלי שמישהו מהצד יתפתה למזוג זרזיפי "ביחד" מהולים באופטימיות, זרזיפי קלישאות סטייל "הרי-בסופו-של-דבר-כולנו-בני-אדם". לא, בסופו של דבר כולנו לא בני אדם. בסופו של דבר כולנו בן אדם אחד. בסופו של דבר כולנו אוסף של אחדים, שמתעקשים לבטל את ה"אחדיות" שלהם כדי לא לקפוץ מהחלון.

ולואי מתעקש לא לבטל את האחדיות. הוא פשוט חי אתה. מסתובב לבד בעולם וזהו. אולי יקפוץ יום אחד מהחלון, אולי לא. לאיש שלכוד בתוך עצמו, זה לא ממש משנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו