חמישים השנים הראשונות

אלה השנים שבהן נולדה שפת הכיבוש: "ערבי" הוא "מחבל", הכיבוש הוא "זמני", המעצר הוא "מינהלי", הכובש לעולם קורבן אומלל וכתיבה על עוולות הכיבוש היא בגדר בגידה. אחרי 30 שנות סיקור, גדעון לוי חוזר לאזורי הדמדומים בגדה וברצועת עזה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פלסטינים
אסירים משתחררים מהכלא במחסום ארז, ב-1994צילום: אלכס ליבק

בשבת בצהריים לפני שבועיים באו כמה עשרות ישראלים לגלריה בן עמי שבדרום תל אביב, לפתיחה של תערוכת ציורים. האמנית, שזו לה תערוכתה הראשונה, ישבה. היא לא יכולה לעמוד. היא גם לא יכולה לנשום בכוחות עצמה. בעצם היא לא מסוגלת להניע שום אבר מאברי גופה, זולת פניה. היא מציירת בפיה. האמנית היא נערה כבת 15. היא היתה נרגשת וכמותה גם אביה, שסועד אותה כבר 11 שנים ברציפות, יומם ולילה. בצירוף מקרים מצמרר ומבלי משים נפתחה תערוכתה בדיוק ביום השנה ה–11 לאסונה. כמעט כל משפחתה הושמדה אז ורק היא, אביה ואחיה הקטן נשארו בחיים אחרי הטיל החכם ששיגרו טייסי חיל האוויר המוסרי. היא נותרה נכה קשה, בכיסא גלגלים, מחוברת למכונת הנשמה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ