האם “אביבי העמים” בעבר באמת שינו?

לקראת חורף 2012 עוד אין ודאות שהאירועים אשר תוארו, אולי בחופזה יתרה, כ”אביב ערבי”, אכן יביאו ללבלוב המקווה

תום שגב
תום שגב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תום שגב
תום שגב

בקיץ 1830 שהה בפאריס עיתונאי גרמני ממוצא יהודי, לייב ברוך, ששינה את שמו לקרל לודוויג בֶּרְנֶה וקיבל עליו את הדת הלותרנית. הוא היה ידיד נעורים, ואחר כך אויב מר, של היינריך היינה. ברנה בא לפאריס לסקר את תוצאות “מהפכת יולי”, שאילצה את המלך שארל העשירי לפנות את כיסאו לבן דודו, לואי־פיליפ. המלך החדש קיבל עליו מגבלות חוקתיות; המלכתו נחשבה ניצחון של ערכי הליברליזם באירופה. קודם לכן התחוללה מהפכה דומה בספרד. ברנה הנלהב האמין שאירועים אלה מסמנים את ראשיתו של עידן חדש; במאמר שפירסם הגדיר את העתיד להתרחש באירופה “אביב העמים”. מקובל לייחס לברנה זכות ראשונים על המונח הזה.


לא היתה זו הברקה מקורית ביותר: האביב כסמל של פריחה ולבלוב כיכב בספרות, באמנות ובמוסיקה של הרומנטיקה הגרמנית. נראה שגם לא יהיה זה מופרך להניח שברנה, אשר נולד בגטו היהודי של פרנקפורט, הכיר את דברי משה על האביב בהקשר פוליטי: “זָכוֹר אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶר יְצָאתֶם מִמִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים... הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶש הָאָבִיב” ‏(שמות י”ג, ג’־ד’‏). ב–18 השנים שיצאו מאז מהפכת יולי בפאריס עבר על אירופה גל תהפוכות לאומיות, פוליטיות וחברתיות שהגיעו לשיאן בשנים 1848–1849 וכולן יחד כונו “אביב העמים”. כמעט בכל ארץ יצאו לרחובות המונים שדרשו צדק חברתי, איחוד לאומי ושחרור מעול זרים. 


מאז הרבו להדביק את הדימוי הזה לאירועים היסטוריים, בעיקר במזרח אירופה: ברלין המזרחית, 1953; ורשה ובודפשט, 1956; פראג, 1968. קשה לקבוע מדוע דווקא מאבקה של פראג זכה לאהדה כה גורפת. אולי מפני שהניסיון להתקומם נגד הדיכוי הסובייטי אירע בשנות השישים, עשור “אביבי” במיוחד גם בקמפוסים של אירופה וארצות הברית. “האביב של פראג” היה לסמלם של ה”אביבים” הפוליטיים כולם, אף שדוכא באכזריות ואולי דווקא בשל כך. עוד “אביבים” דימו לפרוח לזמן מה בקוריאה הדרומית, בבייג’ינג ובטהראן.


גם השימוש במונח “אביב ערבי” אינו חדש. הוא הופיע ב–2003 במגזין של “ניו יורק טיימס”. הסוציולוג המצרי סעד א־דין איברהים כתב בפברואר 2005 שהבחירות לנשיאות בארצו עשויות להביא אתן אביב ערבי. הנה כי כן קלישאה רווחת, שהשימוש בה מתפשט בישראל גם לתחומים רחוקים. בשבוע האחרון, למשל, נכתב על “האביב של לוד”, בתיאור מאמצי השיקום בעיר, וגם ב”אביב של שוק ההון”. אבל ברוח הקלישאה הקובעת שאחרי האביב באים הקיץ, הסתיו והחורף, מותר להעיר גם שרבים מהאביבים הפוליטיים התגלו כאשליות שלא האריכו ימים והובילו ל”יום סגריר”, אם להשתמש בקלישאה נוספת.


“אביב העמים” במאה ה–19 הביא בהדרגה להנהגת אי אלו זכויות אזרח ליברליות, אך לא עצר אימפריות דיכוי אדירות, שגררו את אירופה למלחמת העולם הראשונה. שנות העשרים האביביות הביאו לעידן הרצחני של סטלין, היטלר ומוסוליני ולמלחמת העולם השנייה. האביבים של ברלין, ורשה, בודפשט ופראג חוסלו בכוח טנקים סובייטיים וגם האביב של מוסקווה, שקדם להתמוטטות האימפריה הקומוניסטית בסוף שנות השמונים, לא העניק לרוסים חירות ודמוקרטיה. נבל במהירות גם האביב של כיכר טיינאנמן. לקראת חורף 2012 עוד אין ודאות שהאירועים אשר תוארו, אולי בחופזה יתרה, כ”אביב ערבי”, אכן יביאו ללבלוב המקווה.

האביב של פראג, 1968. הוביל ליום סגרירצילום: אי־אף־פי


תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ