בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקלטות הסודיות של סדאם חוסיין

שעות רבות של הקלטות, שתפסו האמריקאים בארמון הנשיאות העיראקי, שופכות אור על התנהלות סדאם חוסיין: שנאתו לישראל, מאמציו ליצור מאזן אימה גרעיני והמסרים מיצחק שמיר שדחה בתוקף. אפילו פוקימון הטריד את הדיקטטור, שהוצא להורג בדיוק ארבע שנים לפני שפרץ האביב הערבי

6תגובות

עם כיבוש בגדאד, באפריל 2003, תפסו הכוחות האמריקאים מספר עצום של מסמכים עיראקיים סודיים. בתוך האוסף הזה היו הקלטות המכילות מאות שעות של דיונים בין שליט עיראק אז, סדאם חוסיין, ליועציו הבכירים, בשנים 1978-2003: ראשי מפלגת הבעת, מפקדי הצבא, ראשי שבטים ואף אורחים זרים רמי-מעלה.

חלק גדול מההקלטות הובאו לאחרונה לבדיקת החוקרים באוניברסיטה לביטחון לאומי (National Defense University) בוושינגטון. הדיונים עוסקים בתחומים רבים, ובהם יחס עיראק של סדאם לישראל. השיחות הפנימיות שופכות אור אינטימי יותר על אופן החשיבה וסגנון הדיון של סדאם והאליטה שלו.

הדברים הנכתבים כאן יתמקדו ביחסו של סדאם לישראל, אך גם בהקשר של "האביב" הערבי יש בקלטות גילויים חשובים. כיום, חודשים אחדים לאחר הפלת השליטים בתוניסיה ובמצרים, בלוב ותימן, מסתמנת שם חזרה לאיסלאם, בדרגות שונות.

סדאם לא חיכה שתפרוץ מהפכה. הוא זיהה את נהירת-ההמונים, סונים ושיעים כאחד, אל המסגד. לכן החליט, כבר בתוך מלחמת עיראק-איראן, להתחיל ביוזמתו בתהליך איסלאמיזציה. לגבי מפלגת הבעת החילונית המובהקת, שמייסדה היה נוצרי, תהליך זה סימל מהפכה שלמה: אידיאולוגית, פוליטית ורגשית.

גרעין ערבי

באוקטובר 1978 פרש סדאם, עדיין סגן נשיא (הוא תפס את השלטון ב-1979) אך כבר "האיש החזק" בעיראק, לפני הקצינים הבוגרים ובכירים אחרים שנכחו בטקס סיום מחזור באוניברסיטה ללימודים אסטרטגיים את תפישת עולמו: חובה שיהיה ל"ערבים" (הכוונה לעיראק) נשק גרעיני בהקדם. כל עוד אין להם נשק כזה לא יוכלו לתקוף את ישראל, כי כאשר הצבאות הערביים יצורו עליה ויתכוננו למכה המכרעת, ישראל תאיים בתקיפה גרעינית. לסדאם לא היה ספק שעיראק תהיה הראשונה לספוג הפצצה כזו, כשם שהיה בטוח שקציניו יעדיפו להסיר את המצור ולחזור הביתה מיד ובלבד שלא ייפגעו משפחותיהם בבגדאד.

הפתרון, לדעתו, טמון ביצירת איום זהה של הערבים. כך יימנע שימוש בגרעין על ידי שני הצדדים, והצבאות הערביים הסדירים יוכלו לפעול בלי הפרעה. הדחיפות נבעה מכך שסדאם חזה שהמלחמה הגדולה הבאה תפרוץ ביוזמה ערבית בתוך שנתיים. אולי חשב על הכור הגרעיני הצרפתי שכבר היה בשלבי הקמה מתקדמים. למעשה, התעכבה הקמתו בשל חבלה (ישראלית?) בציוד הכור בעודו בצרפת.

תצלום: גטי אימג'ס

סדאם התייחס לגרעין גם בפגישת חירום שקיים עם ההנהגה הפוליטית, מיד לאחר ההתקפה הישראלית על הכור הגרעיני "תמוז" ביוני 1981. "כל לקח שאנו לומדים אנו הופכים לתוכנית", הכריז סדאם, והבטיח שעיראק תשוב ותפתח גרעין. היום אנו יודעים שכך אכן קרה, ועיראק המשיכה לפתח נשק כזה עד 1991.

נושא אחד לא הוזכר כלל בדיון: נקמה בישראל. איש לא הבטיח נקמה וגם לא היתה כזו - אלא עשר שנים מאוחר יותר, כשהיה לסדאם עניין שישראל תגיב. נראה כי ההנהגה העיראקית לא רצתה להסתבך במלחמה בשתי חזיתות: באותם ימים כבר התנהלה המלחמה עם איראן באופן גרוע ביותר, וחיל האוויר הישראלי הוכיח שהוא מסוגל להגיע לכל מקום בעיראק.

אף שהניסיון הגרעיני העיראקי היה מכוון כנראה בעיקר נגד איראן, גם לישראל היתה סיבה לדאגה. המאמץ הזה הסתיים עם מלחמת כוויית ב-1991 והטלת פיקוח נשק של האו"ם לאחריה, אך ישראל הופתעה מאוד מהשלב המתקדם שבו היו העיראקים. אלמלא תקף סדאם את כוויית ב-1990 סביר שהיה מגיע ליעדו הגרעיני, על כל הסכנות המשתמעות מכך.

חידת ישראל

אין כל הפתעה בכך שישראל מוזכרת תכופות בהקלטות הסודיות, בדרך כלל בעוינות קשה. בנוסף לסכסוך הישראלי-הפלסטיני, חברי ההנהגה העיראקית היו משוכנעים שישראל וארצות הברית הן שהפילו את השאה האיראני והעלו לשלטון ב-1979 את אויבם המר האייתוללה חומייני.

"מה יעשו ארה"ב וישראל" אם עיראק תצליח להפיל את חומייני? שאל אחד הבכירים בפגישה שקדמה לפלישה העיראקית לאיראן ב-1980. השאלה נבעה מהתפישה העיראקית שחומייני הוא בן-התפנוקים של האמריקאים והישראלים. זאת, בזמן שבני ערובה אמריקאים נמקו עדיין בכלא האיראני.

בשיחות אחרות, אחרי פרוץ המלחמה, המנהיגים העיראקים היו משוכנעים שישראל מסייעת לאיראן בקניית נשק בעולם. סדאם צוטט אומר ש"ישראל נוטלת את ידם של האיראנים ועושה להם הכרה עם מדינות ידידותיות לה", כדי שתקנה מהן נשק. אף שהגזים, הוא לא היה רחוק מהאמת, כפי שחשפה פרשת "איראן-גייט" (עסקה סיבובית שבמסגרתה ארה"ב מכרה ארה"ב נשק לאיראן, בתיווך ישראלי בשנות ה-80).

לצד שנאה והתייחסויות אנטישמיות, יש בהקלטות גם גילויים מפתיעים של הערכה לישראל. בפגישה ב-16 בספטמבר 1980, שישה ימים לפני הפלישה העיראקית לאיראן, כשעלתה השאלה מה תהיה תגובת ישראל להפלת "הבן-יקיר לה" חומייני מהשלטון, אמר סדאם, ואפילו נימת-קולו הביעה הערכה, להבדיל משאט-נפש (טון שהיה שמור אקסקלוסיבית למשטר הבעת בסוריה): "הציונות (הכוונה לישראל) מכירה אותנו מצוין! היא הגורם המכיר את מפלגת הבעת הכי טוב (בעולם). תראו איך הם ‘הורגים' אותנו כבר שנתיים וההסלמה (מצדם) נמשכת!" אולי התכוון לחבלה בתעשיית הגרעין שלו, אולי למחקר.

כעשור מאוחר יותר אמר שר החוץ בממשלתו של סדאם, טארק עזיז, בדיון פנימי של ההנהגה, שהמחקר האוניברסיטאי בישראל העוסק בעולם הערבי ובעיראק מרשים ביותר. בעזרתו, אמר, מצליחים "הציונים" להרחיב בקיעים עדתיים ואתניים שקיימים בעולם הערבי ומחלישים את הערבים.

עזיז מתאר גם את החברה והכלכלה בישראל כדומות מאוד לשיטת הבעת בעיראק: משק ציבורי סוציאליסטי שפועל לצד סקטור פרטי. מספר המיליונרים בישראל, אמר, קטן ביותר, קטן אפילו ממספרם בלבנון. בראשית שנות ה-90 עזיז טרם שמע על הטייקונים.

בזמן המלחמה עם איראן ניהל סדאם דיון, בהשתתפות כל הקצונה הבכירה, על אמנות-המלחמה. בהקשר זה הביע את דעתו - שאיש לא חלק עליה - שהמפקדים הישראלים מעולים, ובמיוחד "גנרל..." שאת שמו לא הצלחתי לזהות. הקצינים הישראלים יודעים לתכנן מערכה באופן מושלם, הדגיש. את הצטיינותם הסביר בכך שרכשו ניסיון רב בלחימה עם צבאות המערב במלחמת העולם השנייה. לסדאם היתה גם נחמה: מכיוון שעיראק מצויה במלחמה ארוכה וקשה, גם המפקדים העיראקים רוכשים ניסיון רב וגם הם יגיעו במהרה לרמת ביצוע גבוהה.

קריאת חובה

לצד היכרות מסוימת עם ישראל בנושאים שנסקרו, מדהימה למדי הבורות של ההנהגה העיראקית בעניינים אחרים. בישיבה של הנהגת המפלגה באמצע שנות ה-90 אמר סדאם שכדי להבין את ישראל ("הישות הציונית" הוא המונח השגור יותר) כדאי להעמיק בקריאת "הפרוטוקולים" (של זקני ציון). לכך יש הסכמה כללית, וסדאם מבטיח להפיץ עותקים של הספר לכל חברי ההנהגה לצורך דיון מעמיק בעתיד הקרוב. את הדיון הזה טרם מצאתי.

סאדם מרוצה מאוד מהדיון, שכן היה לו אופק רחב יותר - אינטלקטואלי והשכלתי - מהדיונים הרגילים שיש לקבל בהם החלטות מיידיות. לאות שביעות רצונו הוא מורה לעוזרו: "חלק להם סיגרים" (מאוסף הסיגרים ששליט קובה פידל קסטרו דאג לחדש בשבילו בכל חודש).

השימוש ב"פרוטוקולים" בתעמולה אנטישמית בעיראק ידוע היטב, אך מוזר להיווכח שההנהגה כולה האמינה באמיתות הכתבים ובתועלת שיוכלו להפיק ממנה בהכרת ישראל. אם אמונה כזו חדרה גם למנהיגויות ערביות אחרות, כי אז אפשר שתהיה לה השפעה בשני כיוונים מנוגדים: היא עלולה לגרום למנהיגים לחשוש ליצור קשרים עם ישראל ואף לעודד את הרצון להשמידה, אך היא עשויה גם לעודד מגעים בשל התדמית הכל-יכולה של היהודים.

דוגמה נוספת לשיקול הדעת הבעייתי של המערכת העיראקית עולה מהודעה מ-2001, שבה דיווח המודיעין הכללי העיראקי לארמון הנשיאות כי הסדרה המצוירת "פוקימון" מסוכנת מאוד לנוער העיראקי בשל הפופולריות הרבה שלה. "פירוש השם ‘פוקימון' בעברית", נכתב, "הוא ‘אני יהודי'", והסדרה נועדה להשחית את הילדים העיראקים מבלי שאיש יבחין בכך.

הפראנויה הבלתי מבוקרת בכל הנוגע לישראל, גם בארגונים שביטחון המדינה והמשטר תלויים בהם, מעלה מחשבות נוגות. והרי בוודאי נמצא דובר עברית אחד בעיראק שאפשר היה להיוועץ בו לפני שגורמים ללבו של הנשיא להחסיר פעימה.

יוזמת ז'נווה

החשש הקדמוני כמעט מכל מגע עם ישראל שב ועולה בשורת מפגשים בין נציג ישראל, המוגדר כ"מתווך" עם ישראל, לברזאן, אחיו למחצה של סדאם בז'נווה. מההתכתבות בין האח, ברזאן, לבין מזכירו האישי של סדאם, ככל שניתן לשחזר אותן, עולה כי בראשית פברואר 1990 פנה לסדאם ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, בהצעה להידבר. בסוף אותו חודש ענתה בגדאד שאין לה עניין ביוזמה.

מפגישה נוספת מבין ברזאן ששמיר תוהה: אולי סאדם לא קיבל את האיגרת? אלא שבתוך ימים הוא מקבל תשובה מוסמכת: עיראק שיגרה טיל ניסיוני ל-600 ק"מ. במארס שלח שמיר מסר נוסף לסדאם דרך ברזאן: הוא שואל מדוע משקיעה עיראק בפיתוח נשק במקום להשקיע בפיתוח כלכלתה. שמיר גם "מבטיח לענות על כל השאלות שיש לסדאם על מטרותיה של ישראל" במזרח התיכון.

סדאם משיב בשני חלקים: ראשית, הוא נושא נאום ב-1 באפריל 1990, שבו הוא מזהיר את ישראל שכל התקפה על עיראק תיענה בירי טילים כימיים, או כדברי סדאם: "אשרוף חצי ישראל". מיד לאחר מכן שולח מזכירו האישי של המנהיג העיראקי אגרת דחופה לברזאן בז'נווה, שבה הוא מצווה עליו לנתק מיד כל מגע עם "המתווך". מהאגרת עולה פחד ממשי שכל מגע עם ישראל יגרום לסדאם נזק אדיר.

ואכן, מלבד תקופות קצרות מאוד שאולי היו חלונות הזדמנות נדירים, כמו ב-1986, כשעיראק היתה במצוקה קשה במלחמתה נגד איראן, העמדה של משטר הבעת כלפי ישראל נותרה קיצונית ובלתי מתפשרת. דוגמה טובה לכך הם דברי סדאם ערב הפלישה לאיראן: סדאם כבר ראה עצמו כמנהיג העתידי של העולם הערבי, ואמר כי אם ייפו הערבים את כוחו, יסכים להיפגש עם ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, אך רק לאחר שישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה ב-1967.

בפגישה יאמר סדאם לבגין שכעת, לאחר הנסיגה, על הישראלים לעלות על אוניות ולהפליג הרחק מחופי פלסטין. "זו אינה ארצכם", הוא יאמר לבגין. סדאם חושף בדיון הסודי הזה את הצד ההומני שלו: ניתן להבין שאין הוא רוצה בשפיכות דמים אלא רק בפירוקה של ישראל. הוא אף מוכן להיפגש אישית עם הסיטרא אחרא, המנהיג הישראלי, ויתור מרחיק לכת בשבילו, אלא שלהבדיל מנשיא מצרים אנואר סאדאת, הוא יעשה זאת כדי לגאול את האומה הערבית מהסיוט של ה"ישות הציונית".

לסיכום: גם בדיונים הפנימיים היתה עמדת ההנהגה העיראקית, בקוויה הרחבים, זהה לעמדה שהוצגה בתקשורת. עם זאת, הדעות החסויות מוסיפות ממד שונה, שבו החשיבה האסטרטגית גלויה יותר, אך בה בעת בולט הרבה יותר הניגוד הפנימי בין ריאליזם למחשבה מיתית-דמונית. *

הכותב הוא פרופסור אמריטוס וראש המרכז לחקר עיראק באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו