בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גיבורי התרבות של המהפיכה

ההפגנות בעולם הערבי שולהבו במידה רבה בידי זמרי מחאה ששרו סיסמאות נגד השלטון. חלקם הוכו באכזריות ואף נרצחו, אך הפופולריות שלהם רק התגברה, והם הפכו ללהיט ברשת ולסמל המאבק בשלטון הישן

7תגובות

ראמי עסאם הוא לא המרואיין האידיאלי. דקות ספורות אחרי שהוזמן לשיר בהפגנת "המהפכה נמשכת" של הקהילה המצרית בלונדון, מול שגרירות מצרים, הזמר התקשה להסביר למה הוא ממשיך לשיר נגד המועצה הצבאית, ואיך זה קשור למעצרו בידי הצבא ולעינויים הקשים שעבר. רק אחרי דקה טלוויזיונית יקרת ערך הצליח להגיד ש"הם (המועצה הצבאית), המשטר הישן, חוסני מובארק היה בשר מבשרם והם הקריבו אותו כדי לשמר את המשטר. האזרחים עשו את המהפכה נגד השליטה של הגנרלים ועכשיו צריך משטר וחוקה אזרחיים".

אבל למרות ביישנותו, ראמי עסאם הוא משורר טוב וזמר פופ מצוין, שכתב שירים שהפכו לקולו של דור. בתחילת המהפכה, בפברואר, הוא נעשה כוכב בן לילה, "מוטרב אל-תאורה" (זמר המהפכה), כשהלחין את הסיסמאות שצעקו ההמונים בכיכר תחריר. מאז הוא ממשיך לייצר להיטים פוליטיים שקולטים את המסר החיוני של הרגע בנונשלנטיות ובכישרון שרק השראה מהפכנית יכולה לייצר. הוא גם נושא על גבו את הצלקות מהעינויים שעבר, כתזכורת חיה לאכזריות המשטר הישן.

עסאם קנה במהרה את מעמדו כאחד הקולות המובילים בקרב כוכבי הפופ, הקולנוע והתיאטרון במצרים, שממשיכים לתמוך בכוחות הליברליים הקוראים לכינונה של חוקה אזרחית. שירו "טאטי ראסך טאטי טאטי" (תוריד את הראש) הפך ללהיט: "תוריד את הראש, תוריד / אתה חי במשטר דמוקרטי / לכן כשתנהג בכנות פוליטית תיהפך ללא רלוונטי / תוריד את הראש, המשטר דמוקרטי / ואם הבערות מומלכת, וחבורת זבל מובילה אותך לאבדון, עדיף שתשתה את הרעל הסוקרטי".

בזמן שהמועצה הצבאית מחזירה לפוליטיקה דמויות מפתח מהמשטר הישן ורוקמת עסקות עם האחים המוסלמים, ממשיכים שירי רוק קליטים, מוסיקה עממית וראפ לשמש גשר תקשורתי בין השמאל הערבי לקהל ברחוב. זה קורה לאחר שנים שבהן עוותה תקשורת זו עקב השליטה של המנהיגים המצרים באמצעי התקשורת.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות לפייסבוק

כיום נראה שתרבות השוליים בעולם הערבי גילתה את היתרונות הטמונים במרחב הציבורי החדש: האינטרנט. התומכים בשינוי יכולים להתחזק שם ולגבש כוח שיילחם בשלטון הישן: גנרלים, פוליטיקאים מושחתים ואנשי דת.

גם בסוריה, שבה המהפכה בעיצומה, התפתחה שירת מחאה מעניינת. כל דובר ערבית שיצפה בסרטון של הפגנה סורית, יזהה בנקל איך הפכו את ההפגנות לחגיגת מוסיקה סורית פולקלורית. אלפים ששרים ורוקדים ברחובות במין הילולת חתונה ענקית של מרד. הסגנון ידוע, קליט וקרוב למוסיקה הפשוטה מהבית. הפגנה לילית בכיכר בחומס נהפכת להזמנה לצאת, לשיר ולחגוג את בקשת החירות הפוליטית וחופש הביטוי.

בניסיון להפסיק את המחאה, שלטון אסד עצר ביולי האחרון את איברהים קשוש, זמר ומשורר עממי, שהיה אחד ממובילי הסצינה הזאת. הוא עונה ונרצח, ותמונות גופתו משוספת הגרון הופצו כדי להמחיש את העונש הצפוי לזמרי מחאה. אבל הילולות המחאה הליליות לא פסקו ומספר האמנים בין מתנגדי השלטון רק גדל.

תצלום: Platon / Human Rights Watch

אילוף האמן

האופי האלים של המאבק האנטי-קולוניאלי במדינות ערב, והמלחמות שפקדו תכופות את המזרח התיכון, העלו לשלטון חונטות גנרלים ומשטרים חד-מפלגתיים, שחסרה בהם כל כך אג'נדה של שחרור וליברליות חברתית. מיש-מש שלם של אנטי-מערביות, שמרנות משטרית, כניעה לתכתיבי הכלכלה העולמיים וחוסר הבנה באופן התנהלותו של משק מודרני, גם הם לא סייעו לתקומת העמים הערביים. עם זאת, כל שינוי שהתרחש במדינות הערביות נתן את אותותיו בבירור במוסיקה, בעשורים השונים במאה ה-20.

ב-1952, לאחר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים, ציווה השלטון החדש להסיר את סמלי המלוכה ממוסדות השלטון והתרבות. במסגרת הצו הוחלט גם להפסיק את הופעותיה של הזמרת המפורסמת אום כולתום, משום שזוהתה עם שלטונו הישן של המלך פארוק.

נשיא מצרים אז, גמאל עבד אל-נאצר, הפך את ההחלטה ברגע ששמע עליה. הוא קבע תאריך לקונצרט שלה בקהיר, ששודר בטלוויזיה. בערב הקונצרט הוא וידא שיצולם כשהוא נכנס לאולם בראש משלחת קצינים ומתיישב בשורה הראשונה. מאז היתה אום כולתום, בעיני רבים בשמאל הערבי, דוגמה לאופן שבו מאלפים משטרים כוכבי תרבות, כדי לקבל לגיטימציה ושקט תעשייתי.

רוב כוכבי המוסיקה הערביים "הגדולים", מעבד אל-חלים חאפז ופריד אל-אטרש ועד מוחמד עבד אל-והאב ו"אל-סית" ("הגברת", כינויה של אום כולתום), נמנעו מלהתערב בפוליטיקה באופן ישיר, אך שימשו, ביודעין או שלא ביודעין, כלי בידי המשטר.

ובכל זאת אפשר להגיד שיש היום במזרח התיכון מוסיקת מחאה חיה ובועטת, למרות התדמית השמרנית של העולם הערבי בעיני המערב ובעיני עצמו. בנימה זו ראוי להזכיר את צמד המשוררים-זמרים המצרים אחמד פואד נג'ם ושייח אימאם. חזרתם למרחב הציבורי אחרי שנים רבות במעצר פוליטי ואחרי שנאסר עליהם להופיע, התאפשרה במידה רבה בזכות האינטרנט ותנועת האופוזיצה "כפאיה", שהחזירה את המחאה העממית לרחוב.

אחד הרגעים הטלוויזיוניים שמסמלים את המעבר מתקשורת ישנה לחדשה הוא ראיון "אש צולבת" עם נג'ם, שנערך בתחילת ינואר בטלוויזיה המצרית (אימאם הלך לעולמו ב-1995). הראיון הופסק אחרי עשר דקות במקבץ פרסומות, ומעולם לא התחדש. אותן עשר דקות של ביקורת רושפת אש על משטר הגנרלים הפכו מיד לצונמי של שיתוף בטוויטר ובפייסבוק.

ההווה והעבר

אף שהשינוי מתרחש אט אט, נדמה שכולם מבינים שאין דרך חזרה, שתרבות האלטרנטיבה הערבית שמתפתחת לא תוותר על מרחב החופש שיצרה לעצמה בשוליים. יוצרים שגדלו במועדונים קטנים במדינות שונות ממשיכים לעבוד יחד, למרות הגבלות התנועה בין העולם הערבי לאירופה וארצות הברית.

מעניין גם לראות כיצד סייע האינטרנט, לצד מועדונים קטנים בקהיר, ביירות ודמשק, להתפתחותם של המוסיקאים שקובעים היום את הקצב בחדשנות מדהימה, תוך התכתבות עם עבר עשיר. אמנה כמה מהם.

עם הקולות החדשים נמנים זייד חמדאן הלבנוני, ששיתוף הפעולה שלו עם מרים סאלח המצרית זכה לפופולריות רבה; משרוע לילה הלבנונית, להקת רוק אלטרנטיבי ששרה בערבית עם טקסטים קוויריים; עלא וארדה, שממרתף ההקלטות המבודד שלו בסעודיה שר על "ללכת חודשים ברחובות בלי לראות אשה"; וסט אל-בלד ומסאר איג'בארי המצרים, שמערבבים ביצועים לשירים של מי שנחשב אבי המוסיקה הקלאסית הערבית, סייד דרוויש, עם מוסיקת קצה עדכנית, צעירה ושמחה. ויש עוד רבים אחרים, שבוחרים שלא להיכנס למיינסטרים המוסיקלי "וסתם להרקיד", אלא להמשיך ליצור את מה שלא נעשה בעבר.

עוד אני כותב והתרבות החדשה הזו ממשיכה לגדול באינטרנט, להתווכח, להיחשף, להתפתח ובעיקר, לאפשר הצצה אל הווה ועבר שיש סיכוי שהיו נעלמים מהעין אם הערוצים הממלכתיים היו ממשיכים לתת את הטון. בכל הנוגע למהפכות, לעם ולמשטר, מניב החיפוש ביו-טיוב תוצאות שונות בכל שבוע. לא רק תיעוד ההפגנה האחרונה בסוריה, אלא גם הוויכוח הטלוויזיוני החם ביותר כרגע במצרים והלהיט המוסיקלי המחאתי האחרון ממצרים, מלבנון או ממדינה אחרת.

מעל הכל, האינטרנט מאפשר לאנשי תרבות השוליים הפוליטית והתרבותית בעולם הערבי ליצור קשר זה עם זה ולשמר את ההתנגדות לשלטון הדינוזאורי, הישן: אנשי דת, פוליטיקאים מושחתים וגנרלים. אותם אנשי צבא ששולטים עדיין בחלקים גדולים של המזרח התיכון נוכחים כל כך גם בתרבות הישראלית, למרות חוסר רצונה לראות את קווי הדמיון בינה לבין המשטרים הערביים סביבה. *

הכותב הוא משורר, עיתונאי ובלוגר, המשמש מתאם פרויקט "יפו - אוטוביוגרפיה של עיר" בעמותת "איאם - הכרה ודיאלוג"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו