האשה שמשיבה עטרת מטריארכיה ליושנה: אמא של דודו אהרון היא הנפש התאומה שלי

בגלגול הנוכחי, כך מסתמן, כבר לא אגלם את תפקיד חיי, זה שנדמה כי נתפר בדיוק למידותי, הלא הוא החמות מהגיהנום. באיזו טבעיות הייתי מחליקה אליו, לאיזה שיאים דרמתיים יכולתי לקחת אותו — הלב מתרחב מעונג רק מלחשוב על זה. ובשרעפי אני מבריזה מעול השמרטפות על נכדי, לטובת חוג פנויים־פנויות גריאטרי דמיוני, מעלה באוב חדשות לבקרים את זכר האקסית של צאצאיי, המתועבת לשעבר והנשגבת בהווה כמובן, כופה על סביבתי להצטרף אלי לנופשון הכל־כלול מהביל בפאתי אנטליה, ומפזרת לרוח עצות לגידול ילדים למכביר, בעיקר כשזו נושבת סמוך לאוזנה של כלתי. לילות כימים אתרווח על השזלונג של הזוג הצעיר ואפקוד עליהם להגיש אל פי מזון ומים, להעביר לי ערוצים בטלוויזיה ולצנן אותי במשב כפות תמרים, אחת מכל צד. מי שבצער ילדה בן, ובצער רב יותר חיתנה אותו, ראויה ליחס הזה ואף למעלה ממנו.