אף אחד לא הכין אותנו להשפלה הגדולה באמת שמגיעה עם גיל ארבעים

גם אני סברתי שאת 30 השנים הראשונות לחיי עליי להקדיש לחורבן יסודי של הגוף, ואת השנים הבאות לתיקון מתמשך שלו. ואז, בוקר אחד הקצתי, והייתי לגנרטור עם שדיים, האל ישמור

ליסה פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ליסה פרץ

רופא המשפחה מרפרף עליי מבט תשוש. בכל זאת, אני הפציינטית מס' 59 שהוא רואה עוד לפני שהשעון מורה חצות היום, המזגן בקליניקה שבק חיים והאלבום של הביטלס שמתנגן חלושות ברקע תקוע בלופ על השיר !help. הוא זקוק לעזרה, זה ברור: יותר משהוא נראה סחוט, הוא נראה משועמם. אני מ־ש־ע־מ־מ־ת אותו, בטירוף. אבל מי בכלל משגיח במצבו? אני בטראנס, רבותי. 40 דקות מלהגת באוזניו הסברים לפשר מצב כפות ידיי ורגליי, הנתונות לאחרונה, כמה ביזאר, לעקצוצים חשמליים. בוקר אחד הקצתי והייתי לגנרטור עם שדיים, האל ישמור.

ככל שאישוניו מזדגגים, אני מנסה להדליק את הדוקטור עם תרחישים יותר ויותר זוועתיים. טריק פבלובי כזה. אך אז המומיה מתעוררת מתרדמתה, מתרוממת מתוך הקטקומבה שלה (כיסא מנהלים מסקאיי מנצנץ), ותוקעת את פרצופה הביצתי אל מול פרצופי. "ואת כל זה למדת מהאינטרנט, אני מבין?" היא נובחת עליי. יש מצב שהיא מאוימת. אחרי הכל, כל מה שלמדה בעשר שנות לימודיה נמצא במרחק הקלקה ממני, אז מה אם עשיתי סמטוכה מהמידע. "אין לך שום דבר דרמטי. עכשיו לכי מכאן ותסגרי אחרייך את הדלת. ראיתי אותך די והותר השבוע". השבוע פקדתי את מרפאתה רק שלוש פעמים, זה הרבה זה? לא, כי יש לה פציינטיות מרתקות ממני. מומיה חסרת סבלנות ומפונקת שכמותה.

משען שלום, אני רק שאלה: מי האנשים האלה? וכיצד הם נקלעו לחיי?

ברור לי מדוע זה יותר ויותר אנשים נמלטים אל מחוזות הרפואה האלטרנטיבית על אגפיה השונים והמשונים. בין שמדובר ברפואת אלילים ובין שלא, לפחות חלק מהטיפול יכלול איזה ליטוף אגבי, מישוש ספוג בחום, מלה טובה, שהם לבדם יכולים להפיח חיים בשכיב מרע. ההומניות, כך נראה, נטשה את המרפאות, שאור הלוגנים קשוח שוטף אותן וספות עור יוקרתיות פזורות בהן, חצתה את הכביש והתמקמה בכל אותם קיטונים המתמחים ברפואה משלימה. אמנם צחנת טחב וקטורת משמשת בה בערבובייה ומזרנים שעליהם פזורים קשקשי אנוש מקדמים את פניך, אבל תמיד יהיה שם מישהו שיגיד לך שהמחשבה בוראת את המציאות או איזו אבחנה ניו־אייג'ית אחרת. שזה די מנחם. כי זה לא הגוף שלך שחולה, אלא זה אתה שדפוק בראש. שום דבר שחמש דקות של זמזומי מדיטציה לא יכולות לפתור, ככה מעל טיגון חביתת הבוקר, יחד עם פצפוץ הטיגון.

איך הגעתי עד הלום, אני עדיין מתקשה להבין. אם היו אומרים לי לפני 20 שנה כי בתחילת העשור החמישי לחיי, החיוג המקוצר בטלפון שלי יהיה מורכב מהרשימה האטרקטיבית הבאה: רופא־מומיה משפחה שלי, רופא האוזניים שלי, הגינקולוג שלי והאורתופד שלי, הייתי מתה בו במקום, מצחוק. משען שלום, אני רק שאלה: מי האנשים האלה? וכיצד הם נקלעו לחיי?

ככל אדם צעיר, גם אני סברתי כי את 30 השנים הראשונות לחיי עליי להקדיש לחורבן יסודי ועמוק של הגוף באמצעות סיגריות, סמים, אלכוהול, חוויות קיצוניות, מערכות יחסים פרועות ושאר תענוגות מפוקפקים, ואת השנים הבאות — לתיקון מתמשך שלו. אלא שבתסריט השיקום שלי, מלאכי השאול בדמותם של רופאים כלל לא היו, אפילו לא כניצבים. לכל היותר כיכבו בו קוסמטיקאית טובה, מאמן כושר מצודד ורופא שיניים לא ממש יקר. בשחרותנו קשה לנו לתפוס כי אותו אינסטרומנט מפואר יהפוך לימים מכונה חלודה ומעיקה, עד שלבסוף תתפורר ותאוחסן במגרש גרוטאות. עד כדי כך הגוף שלנו שקוף לנו.

בסביבות גיל 40 אתה מבין שנקלעת אל מה שמכונה "הזון". שום שלט או אינטרקום לא מקדם את פניך בכניסה: באחת אתה מושלך אליו ומוצא את עצמך מפרפר למרגלותיו של קונסיירז' הרפאים של אזור הגיל זה, שמעתה ואילך הולך לטפל בך ובשכמותך כפי שרק הוא יודע. אחד הוא יפנק בפריצת דיסק, את השני ברמת טריגליצרידים משגשגת, את ההיא במנופאוזה מוקדמת ואת ההוא באבנים מתגלגלות בכליות; ולך? הוא כבר ימצא משהו אקזוטי להדביק לך. וכולנו יודעים איזו תשורה כבדה באמת הוא מחביא בפנים גלימתו, אבל נחרדים מלהזכיר אפילו את האות הראשונה של אותה "מתנה".

כולנו, בני הפורטי־זון, מדברים על דברים שאך לפני רגע היו ברומה של הזיקנה והנה בחטף נהפכו למהות קיומנו: טופס 17, רצפטים, מדדי כולסטרול ואיי־ליסטים של רופאים יוקרתיים. אלו מתגלגלים בקבוצות הוואטסאפ, בארוחות הערב, בשיחות הסלון ובפגישות אקראיות בגן השעשועים כשהילדים תלויים לך על הרגל — באותה הטבעיות שאנו מדברים על המשכנתה, המצב, חופשת הקיץ והמסיבה האחרונה שהיינו בה בבלוק.

אבל אף אחד לא הכין אותנו להשפלה הגדולה באמת שמגיעה עם גיל 40, והיא התלות שאנו מטפחים ביתר שאת בכל אותם מתווכי בריאות, לרבות הישנוניים, הקשוחים, התזזיתיים, האנטיפתים, הסלבריטאים דמיקולו ונפוחי האגו שבהם, הלוא הם הדוקטורים. אין לתאר מה נהיה ממני: כבר יומיים מוטלת פרקדן על מרבץ הרגליים בכניסה לקליניקה של רופא המשפחה־מומיה שלי. אבל אני יודעת שבסוף הוא יישבר ויפתח לי את הדלת.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

ויטמינים ותוספים בחנות פארם

כן, מדובר בסוג של אובססיה. זו רשימת תוספי המזון שאני לוקחת

אלן קאמינג ב"החבר הגאון שלי מהתיכון". כל זיכרון ילדות מחייב בדיקת עובדות

מרענן לראות טאץ' קומי בז'אנר שלא מצטיין בחוש הומור

סופה בחצי הכדור הדרומי

מחקר: התחזקות סופות שמדענים חזו ל-2080 מתממשת כעת

ליד בית הספר רוב בטקסס, היום

גם הטבח בטקסס לא ישנה את עמדת השופטים השמרנים בעליון בארה"ב

Hand drawn pregnant woman belly, Vector sketch isolated on white background, Line art illustration

בניגוד לכל מה שדמיינתי, יש לי ילד אחד חי וכך זה יישאר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"