טור אישי || "מחסני הילדים": אסון חינוכי והתפתחותי

גם כשלא מדובר במקרי מוות כמו שראינו בחודשים האחרונים, הפעוטות משלמים מחיר כבד מדי יום. מותר לשאול אם ההורים ממלאים את חובתם, או אם מקומם בישראל - אבל כל עוד הם כאן מישהו חייב לדאוג לילדים האלה

איריס אלטר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איריס אלטר

בפעם הראשונה שפגשתי את יפת, לא האמנתי שמדובר בילד שיהיה בן 3 בעוד כמה חודשים. ילדים בגילו כבר יושבים ליד שולחן, משחקים בקוביות, שרים שירים ובעיקר יודעים לתקשר עם הסביבה שלהם. יפת ישב שם ופשוט בהה בחלל, לא הוציא מלה. כשניסיתי לגרום לו לשחק במכונית צעצוע, הוא התנהג כמו תינוק בן שנה שפוגש לראשונה בחפץ שהוא לא מכיר: הוא לקח את המכונית, זרק אותה, ניער אותה ודפק אותה על הרצפה. התנהגות כזו מכונה "פיגור סביבתי" והיא לא אמורה להפתיע כשרואים את המקום שבו יפת שהה: דירה דחוסה וחשוכה בשכונת התקווה, עוד 30 פעוטות מסביבו, במה שזכה לכינוי המבעית והמדויק "מחסן ילדים". כולם צפופים, מוזנחים ובעיקר עזובים. כמו ילדים שנשכחו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ