יתומי צה"ל רוצים להתאים את תמיכת המדינה בהם למאה ה–21

בזמן שחבריהם בני ה–30 וה–40 עוד נעזרים בהוריהם, יתומים שזכויותיהם נגמרו מזמן מבקשים להכיר בנזקי האובדן גם אחרי שעברו את גיל 21: "אין הורה שלא עוזר, האבות שלנו לא כאן"

נעה שפיגל
נעה שפיגל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נעה שפיגל
נעה שפיגל

השנה הגיע איתן זמיר מקיבוץ עין דור לגיל 54 — הגיל שבו נהרג אביו, רחמים, באימון של גדוד הנדסה ליד כלא נפחא. "הוא התנדב ללוות נהג משאית. בדרך נשבר ציר והמשאית התהפכה. הוא נהרג במקום. השעון נעצר בשעה עשר ורבע", סיפר איתן, 38 שנים לאחר שציר חייו נשבר עם מות האב הדומיננטי: עוד קודם לכן עברה אמו התמוטטות, הוריו נפרדו — ולכן האם לא קיבלה קצבה אחרי התאונה — והוא ואחיו נשלחו לקיבוצים. אחר כך נדד בין חמישה בתי ספר, התגורר בגן ילדים נטוש עם עכברים בקירות, התגייס לקרבי (אחרי שאמו חתמה), עבר לשלישות (אחרי שביטלה את החתימה) ואז מיהר להתחתן — אך נישואיו לא שרדו. היום, כשהוא נשוי ואב לשלושה, הוא אומר: "מערכות היחסים שלי לא עובדות כשטוב לי. כשיש חום, אני יודע שמשהו רע יקרה. בצמתים שהגעתי אליהם יכולתי לבחור בחירה לא טובה ולהגיע למקומות רעים. אני לא מסכן, אבל אני שורד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ