מנוסים, ספקנים ומלאי כעס: המפגינים יוצאי אתיופיה מסכימים שאסור להפסיק את המחאה

בשנים האחרונות הצליחה הממשלה להכחיש את הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה - ולעודד את שנאת האחר. בגלל זה, אומרים המפגינים, "ההפגנה היא הצעד הראשון. לא צריך להיות קורבן של ממסד שלא רואה אותך"

אור קשתי
אור קשתי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אור קשתי
אור קשתי

שמחה ורונית הגיעו מבאר שבע, בת־אל מחולון, רחל מנס ציונה. הכעס הביא אותן, ורבים אחרים, לצומת עזריאלי בתל אביב, ליום השני של מחאת יוצאי אתיופיה על מותו של סלומון טקה מירי שוטר בקרית חיים. הן שבעות סבבים קודמים של הפגנות, לא מאמינות להבטחות פוליטיקאים שבאו בעקבותיהם, ובטח לא למשטרה. הן מסכימות על דבר אחד: צריך להמשיך להפגין, להחזיק את המחאה עוד שעה, עוד יום, "לא לאפשר לאנשים לחזור כל כך מהר לסדר יום רגיל, לאינסטגרם ולפייסבוק. יש כאן אנשים מנותקים, שלא מבינים שילד מת בגלל שהוא שחור", אומרת שמחה.

מוקדם לדעת מה תוליד המחאה החדשה־ישנה: עד כה הוכיחה הממשלה הצלחה גדולה בהכחשת הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה — ובעידוד נרחב של שנאת האחר. 
"משווים אותנו למחבלים או לפורעי חוק, אבל האמת היא שהזכויות הכי בסיסיות שלנו, למשל הזכות לחיות, לא שוות הרבה", אומרת בת־אל, שביקשה לא למסור את שם משפחתה, בדומה למפגינות האחרות. חלק מהן מכסות את הפנים במטפחות. אחת מסבירה שהיא חיילת ולא רוצה שמפקדיה יגלו מה עשתה אחר הצהריים; אחרת אומרת שהיא מתכוננת לרימוני גז שאולי ייזרקו. "הבעיה היא שלא רואים אותנו כבני אדם", מוסיפה רונית, "זה מתחיל עם הורים לבנים שלא רוצים שהילד שלהם ישחק עם ילד שחור בגינה הציבורית, וממשיך עם המשטרה שמתייחסת אלינו קודם כל לפי הצבע. ואנחנו לא יכולים להסתיר את הצבע שלנו". כמעט כל אחת מספרת על גילויי גזענות — כלפי קרוב משפחה, שכן או מכר; במקום העבודה, במקומות בילוי או ברחוב. 

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ