פרשנות |

הציבור הערבי מאס באלימות, ולמנהיגות אסור לאבד את המומנטום

ההפגנות באירועי אוקטובר 2000 נשאו עמן פחד מעימות אפשרי עם המשטרה, אך המחאה שהתקיימה בשבוע שעבר הוכיחה שכשרוצים אפשר אחרת. כעת הזמן לספק תוצאות אופרטיביות

ג'קי חורי - צרובה
ג'קי חורי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'קי חורי - צרובה
ג'קי חורי

חסימת ציר או כביש ראשי נתפסה תמיד בעיני האזרחים הערבים כמתכון לעימות חזיתי עם המשטרה וכוחות הביטחון. בדיוק בימים אלו, לפני 19 שנה, קיבלה סוגיה זו ביטוי כואב, כשכוחות משטרה ירו בצעירים ערבים שחסמו צירים והבעירו צמיגים בצמתים מרכזיים בגליל ובאזור ואדי ערה, באירועים המוכרים כיום כאירועי אוקטובר 2000.

השבוע, גם באוקטובר, היתה התמונה שונה לחלוטין. לא צעירים בכיסוי ראש, כאפיות ואבנים ביד, לא עשן שמיתמר מפחי זבל ומצמיגים בוערים, ולא שוטרים המכוונים רובים ויורים בנשק חי וכדורי גומי. התמונה היא של משפחות שלמות - אבא, אמא וילדים - תלמידים וסטודנטים, מבוגרים וצעירים, צועדים בפנים גלויות, מניפים שלטים נגד אלימות ויורדים בהמוניהם לכביש הראשי ולצמתים. זה קרה ביום חמישי במג'ד אל־כרום ועל ציר 85 הסמוך, וזה קרה שלשום ואתמול בעשרות מוקדים בגליל, בוואדי ערה ובנגב. האווירה לא היתה אווירת פחד מעימות או חשש מהיתקלות עם המשטרה - אלא להפך. זו היתה קריאה לכל מי שיקשיב, מצד הקברניטים למעלה וגם בתוך החברה הערבית פנימה: באו מים עד נפש, עד כאן. הציבור הערבי אינו אדיש, הוא רוצה ביטחון אישי. זה תפקידן של המדינה ושל הממשלה לספק אותו — זה תפקידה של המשטרה, וזה גם תפקידה של המנהיגות המקומית, הפוליטית, החברתית והדתית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ