טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המדינה, מה שמה? מי קרא לה כך, למה ומתי?

יהודה, ארץ-ישראל, צבר? איך התקבלה ההצעה לקרוא למדינת היהודים "מדינת ישראל"

תגובות

מי היה הראשון שהציע ברבים את השם מדינת ישראל? השאלה התעוררה מחדש בקיץ 1965. ביום העצמאות של אותה שנה אמר קריין הרדיו בשידור, כי כאשר דוד בן-גוריון נשאל את השאלה הזאת הוא ענה: אינני זוכר. על כך הגיבה הגברת י' אליצור במכתבים ל"ג'רוזלם פוסט" ול"הארץ", שבהם הודיעה כי בעלה המנוח הציע את השם (באנגלית) במכתב ל"פלשתין פוסט" מ-12 באפריל 1948. אולם ביום ההוא כבר נתקבל השם על ידי ההנהלה הלאומית באורח רשמי.

שנה לאחר מכן, ב-1949, לרגל יום העצמאות הראשון, סיפר מ' בריליאנט מ"פלשתין פוסט" את הפרטים האלה: המעשה היה בתל אביב. ב-12 במאי 1948 דנה ההנהלה הלאומית (שנהפכה אחר כך לממשלה הזמנית) בפרסום הכרזה על ייסוד מדינה יהודית. אחרי שהוחלט דבר ההכרזה, עלתה על הפרק שאלת השם ותבעה את פתרונה המיידי. הוצעו הצעות שונות. בדרך כלל שיערו כי שמה של המדינה החדשה יהיה יהודה, אולם כאשר באו לבחון אותו מצאו בו מומים. האזור שהוקצה למדינה היהודית על ידי האו"ם היה כולו מחוץ ליהודה ההיסטורית, ואיחוי ירושלים עם המדינה היהודית העתידה נראה אז כחזון רחוק. לאחר שנזנחה המחשבה על יהודה הוצעו השמות ציון, צבר, ארץ-ישראל. כל אלה לא הניחו את דעת הנאספים. בן-גוריון היה הראשון, אומר מ' בריליאנט, שהציע את השם "ישראל". אחרי פקפוקים קלים נתקבל השם על לבם של רוב חברי ההנהלה ונתאשר בהצבעה: שבעה (מעשרה משתתפי הישיבה) הצביעו בעדו.

מאז רווח בקהל הרושם שבן-גוריון לא רק הציע את השם מדינת ישראל בישיבת ההנהלה הלאומית, אלא גם המציאו מעיקרו. חוגים בעלי השפעה שקדו על טיפוח הרושם הזה, אולם יסודו בטעות ובהטעיה: את השם מדינת ישראל הצעתי אנוכי, ופירסמתי את הצעתי חמישה חודשים לפני שהוא נתקבל רשמית.

הוויכוח על השם למדינה העתידה התחיל זמן רב קודם להחלטת האו"ם ונמשך יותר מחמישה חודשים אחריה. בעת ההיא הועלו בעיתונות הצעות שונות ומשונות, לקויות, מופרזות וחסרות טעם. המעטים שהציעו את השם מדינת ישראל עשו זאת זמן מה אחרי.

לפני הצעתו המאוחרת של א' אליצור, העלה הצעה דומה הפרופ' שמואל קרויס המנוח ("הדואר", 13.2.1948). לפניו, בשיחה עם אנשים מעטים ובלי לפרסם מחשבתו ברבים (בדצמבר 1948), עשה זאת הפרופ' נ' טור-סיני.

אותי התחילה להטריד השאלה בסתיו 1947, וככל שהתקרב מועד ההכרעה באו"ם נעשתה יותר דוחקת. אחרי מאמרו של מ' בריליאנט, שחיזק את הרושם על ראשונותו של בן-גוריון בעניין הזה, תיארתי בקיצור את חלקי בו ב"פלשתין פוסט" (2.6.1949) וב"הד המזרח" (15.7.1949). ב"הד המזרח" כתבתי: "לא אומר שידעתי מה יצא מאו"ם (אמנם שיערתי כי תוכנית החלוקה תתאשר). בדבר אחד הייתי בטוח: ימי המנדט ספורים, אחריו יפרוץ בהכרח מאבק גלוי עם הערבים לחיים ולמוות (טרם הבנתי מה תפקיד ייעדו האנגלים לעצמם במאבק שיבוא; גם מחשבת ההשמדה שחרשו עלינו הם והערבים יחדיו, טרם התחוורה לי אז). אם ייכשל כוחנו לא נימלט מכליה. אם נגבר, תקום מדינה יהודית. מה יהיה שמה? הלוא מדינה, אי אפשר לה בלי שם אפילו יום אחד. ואם לא יוכן השם הראוי בעוד מועד, מי יודע אם לא ייטפל לה במקרה, מתוך חיפזון, שם שאינו ראוי. לאחר מעשה קשה יהיה לתקן.

חילוקי הדעות שנתגלו אחרי כן במכתבים לעיתונים, לא הפתיעוני. מהדברים שהיו לי עם אנשים שונים בסתיו 1947, קודם שכתבתי את רשימתי, למדתי מה הם המושגים המתהלכים בקהל. נוכחתי כי העניין לא זו בלבד שהוא עומד על הפרק, אלא הוא נחוץ והשעה דוחקת.

רגש הנחיצות גבר בי. אחרי שהפכתי והפכתי בדבר, לבדי ובוויכוחים עם אחרים, ראיתי כי השיחות עם עשרה מכירים, או אפילו עם עשרים, לא יועילו הרבה. מן ההכרח לפרסם את ההצעה ברבים סדורה כהלכה. אי לזאת כתבתי רשימה קטנה, אבל תמציתית, שבה מניתי את פגמי השמות הרבים שהוצעו (השם "מדינת ישראל" טרם הוצע אז) ואת יתרונות השם שאני מציע.

במוצאי 29 בנובמבר 1947 (כתבתי ב"הד המזרח" ב-1949), נתאשרה בעצרת או"ם תוכנית החלוקה ותוכנית המדינה היהודית. ליל שימורים היה כל אותו לילה לבירת ישראל, ליל תהלוכות צוהלות, ליל ששון ושמחה כאשר לא ידעה ירושלים כל שלושים שנות המנדט הבריטי. בלילה ההוא נקרה לי מכר צעיר, קצין שבא בשליחות ועמד לשוב לתל אביב עם שחר. אמרתי לו: "הנה מדינתנו באופק, מה יהיה שמה. ולי יש שם לה, קח נא את כתב היד הזה אתך ותן אותו בבוקר ל'מאזנים', רק אל תתמהמה למוסרו לתעודתו". הרשימה נדפסה בשבועון "מאזנים" בו בשבוע, בגיליון שתאריכו 5 בדצמבר 1947, וזה שמה ותכנה:

"המדינה", מה שמה?

מן הראוי שתיקרא: מדינת ישראל, ובקיצור ישראל.

מדוע לא ארץ-ישראל? או יהודה? או ציון? או ישורון? או מדינת היהודים? או מדינה העברים? או עבר?

לא תוכל להיקרא ארץ ישראל מפני שלא תתפוס את כל הארץ, ולא את רובה, ולא את מחציתה, ואפילו היתה תופסת מחצית הארץ, לא היינו יכולים לאמר עליה: ארץ-ישראל. כי על כן גם אחרי שתהיה לנו מדינה בחלק מהארץ לא נחדל לקרוא את שאר חלקי הארץ, ואת הארץ כולה, בשם ארץ-ישראל. וכך נבוא לידי בלבול מושגים. כל האומר "ארץ-ישראל" יהיה אנוס לעמוד ולפרש למה הוא מתכוון: למדינה או לארץ?

אם כן, למה לא יהודה? מאותו טעם: יהודה חלק מארץ-ישראל. יהודה קבועה במקומה במסמרים היסטוריים ואין להזיזה. איך נקרא יהודה למדינה שירושלים וחברון אינן בתוכה, והרי יהודה מחוץ לגבולה? ושוב יתרוצצו בחברתנו שני דברים שונים שאינם מתיישבים בכפיפה אחת. הכפילות הזאת, למה היא?

וכמו יהודה כן ציון. אין ציון בלי ציון וירושלים. אף על פי שציון נעשתה בקרב העמים שם סמלי לעם בגולה, יסוד מדיני וממלכתי לא היה בו. שם מליצי הוא מעיקרו, כמו ישורון, ושניהם לא יצלחו למדינה של ממש. בארץ-ישראל חוזר השם המופשט ציון ודבק בצור חוצב. בארץ-ישראל אין להפריד בין ציון ובין הר ציון, בין ציון ובין ירושלים.

ובכן, למה לא מדינת היהודים? מה יתרון מדינת ישראל ממדינת היהודים? ובפרט שהביטוי "מדינת היהודים" מקובל עלינו מימי הרצל ועד הנה. למה נעזבנו? היתרון כפול, ואולי יותר מכפול. יהודים אינו שמו הראשון והעיקרי של עמנו. הוא התפשט במידת-מה אחרי חורבן מלכות ישראל הצפונית. יהודה ירש את ישראל, אבל לא את כולו ולא לנצח. השם ישראל לא נשכח ולא נתבטל. בהתמוטט יהודה תחת יד רומא ההרסנית, קודם לחורבן הבית השני, שב ועלה השם ישראל בהכרח, והתחיל משיב לו את מקומו הראשון. פשר הדבר הוא, בלי ספק, זה: מלכות יהודה נופלת, אבל עם ישראל חי.

על כך מעידים המטבעות. מטבעותיהם הראשונים של החשמונאים מדברים על דבר אחד: גאולת ציון. שחרור ירושלים ויהודה הוא העיקר בימי שמעון החשמונאי. הכתובת על מטבעות יוחנן הורקנוס הראשון, שמלך אחריו, אומרת "יוחנן הכהן הגדול וחבר היהודים", או: "יוחנן הכהן הגדול ראש החבר היהודים". כלומר: המדינה שהתחדשה היא מלוכת יהודים. וכך כל ימי בית החשמונאים. בתקופת הנסיכים מבית הורדוס הוחלפה הכתובת העברית ביוונית, ואין עוד זכר להשתתפות העם במלוכה. רק שם השליט ותוארו. אולם בימי המרד הגדול (66-70 לספירה) התחדשו הכתובות בעברית. והנה שם השקל שטבעו בשנה הראשונה הוא "שקל ישראל". אחר כך אנו מוצאים גם "ירושלים הקדושה" ו"חרות ציון". אבל ברור הדבר כי השם ישראל חזר לקדמותו. ומטבעות בר כוכבא אינם משאירים מקום לספק. על מטבעותיו מהשנה הראשונה טבוע "ירושלים", ו"שנה אחת לגאולת ישראל" או "שמעון נשיא ישראל"; מהשנה השנייה: "שב לחר ישראל", כלומר: שנה ב' לחירות ישראל, וכן בדורות שאחרי החורבן והפיזור. הקהילות בגולה הן קהילות ישראל. אמנם הפרט הוא יהודי, אבל הכלל ישראל. השם "יהודי" לא נעזב. יש לו שורשים ותוקף משלו בחיי עמנו. ודאי חיזקוהו גם השפעות חוץ. הרומאים, בכובשם את ארץ-ישראל, מצאו בה מלכות יהודה, ויושביה יהודים. מהרומאים קיבלו את השם כל עמי אירופה המערבית והתיכונה, והיהודים, שסיגלו להם לשונות סביבתם, גם כן קראו לעצמם כך. אולם כעם היו בעיני עצמם, כל הדורות האלה, עם ישראל, בין בעברית ובין בשפות שאימצו להם (למשל, באידית: "דאס מאלק ישראל"). הביטוי "העם היהודי" מחודש הוא, תרגום מאידית, ששאלה אותו מגרמנית וממערב אירופה.

ולמה לא נקרא למדינתנו מדינת העברים, או, בקיצור, "עבר"? הן עבר עתיק מישראל: אברהם העברי. גם יוסף הוא נער עברי ויונה הנביא אומר: "עברי אנוכי". ושפתנו עברית היא.

כל זה אינו טעם שניטוש את שמנו "ישראל". עבר או עברים מעולם לא היה שם עמנו. בני ישראל ענף ממשפחת העמים העברים, ולשון ישראל ניב מניבי אותה שפה שכל בני עבר דיברו בה. עתה היא הניב העברי היחיד שנותר, היא לשון עברית, בזכות ובצדק. אבל העם, ששמע אותה, אין שמו עברים. אברהם היה עברי. עם ישראל טרם היה בימיו. יוסף היה עברי, בני יעקב טרם היו לעם ישראל. יונה קרא לעצמו עברי בדברו אל נוכרים, כי כך קראו הם לכל דוברי עברית, בלי להבדיל בין עם לעם. אולם בני שם ועבר הבדילו יפה, ביניהם לבין עצמם, בין ישראל לאדום, למואב, לעמון, למדיין, לבני קדם, לצידונים, לכל הלאומים שעברית היתה שפתם. כל שם מהשמות האלה ציין עם בפני עצמו. היציאה ממצרים, מעבדות לחירות, הנדודים במדבר, משה ויהושע (החזרה והכיבוש), לימדו כמה משבטי עבר וערב-רב שעלה אתם ויצקו מהם גוף לאומי חדש, עם ישראל. לשוננו עברית, כמו שלשון האמריקאים אנגלית. אולם האמריקאים אינם אנגלים; ואין הם קוראים למדינתם "מדינת האנגלים". גם אנחנו לא נקרא את מדינתנו על שם שפתנו. כעת שמנו ישראל. כך היה בעת שהיינו לעם. כך הוא היום; ואין להעלות על הדעת שהיסוד ישראל יחסר משם מדינתנו.

טוב נניח: מדינת ישראל. שמנו יהיה איפוא ישראלים. ואיך ייקראו יושבי מדינתנו שאינם יהודים? ערבים, ארמנים, יוונים, גם כן ישראלים?

כן, כמובן, מה כאן רבותא? כמו שיהודי מאנגליה נקרא יהודי אנגלי, מתימן יהודי תימני, פולני מרוסיה פולני רוסי, מגרמניה פולני גרמני, כן ייקראו יושבי מדינת ישראל שאינם יהודים "ערבי ישראלי", "ארמני ישראלי" וכו'. וגם יושביה היהודים יצוינו בעת הצורך כיהודים ישראלים, להבחין ביניהם ובין יהודי ארצות הברית.

האם לא יתרעמו שאינם יהודים על שכופים עליהם את השם "ישראלי"? מה זכותם וטעמם להתרעם? היהודים היושבים בסוריה נקראים יהודים סורים; הערבים אשר יישבו במדינת ישראל ייקראו ערבים ישראלים. כך נהוג בכל הארצות. מידת היושר והשוויון מחייבת. אין צידוק להתרעמות במסיבות כאלה. ואת המתרעם מטעם שרירות יצרו הלאומני, גם כל שם אחר לא יספק. מה ישתנה אם תיקרא מדינתנו יהודה, או ציון, או עבר? האם לא יתרעם על הכינוי יהודי, ציוני, עברי, כמו על הכינוי ישראלי? האם עלינו להשמיט משם מדינתנו כל רמז לשמנו הלאומי ולעצמותנו ההיסטורית? את זאת ודאי לא נעשה. ואילו עשינו לא היה הדבר מועיל כלום, כי באמת מתרעמים המתרעמים על עצם קיום מדינה יהודית. עניין השם אינו אלא תואנה בפיהם. אילו ויתרנו על השם, היה זה קורבן חינם.

דבר אחר: "מדינת ישראל", צירוף שתי מלים, יש בזה קושי. איך ייקרא אזרח המדינה: "אזרח מדינת ישראל"; כינוי ארוך קצת. האם לא נוכל למצוא לו שם בן מלה אחת? אין צורך במלה אחת. הלשון העברית אוהבת צירופים כמו "מדינת ישראל". במקרא יש מלכות כשדים, מלכות פרס, מלכות יוון; ממלכות אררט, ממלכות כנען; מדינת בבל (ארמית בדניאל ובעזרא). ויש גם מלכות יהודה, ממלכת ישראל, ממלכות ישראל, ממלכות בית ישראל. אנו נבחר במדינה, כי המלה הזאת מציינת כל משטר מדיני, כמו state באנגלית: רפובליקה, מלוכה, ברית גופים אוטונומיים.

אשר לתואר, כבר בנינו אותו: ישראלי. כך דרכנו לקצר שם ארץ מאז ומקדם: בבל במקום ממלכת בבל, אשור במקום מלכות אשור, וכיו"ב. וכך יהודה וישראל: "ויילכו ליהודה" (דברי הימים ב', י"א, 14); "איש אלהים בא מיהודה" (מלכים א', י"ג, 1); "והבמות לא סרו מישראל" (דברי הימים ב', ט"ו, 17); "וכל הקהל הבאים מישראל" (דברי הימים ב', ל', 25). וייתכן שידובר על ישראל המדינה בלשון נקבה, כי הכוונה היא למדינה. וראיה מיחזקאל, ל"ב, 22 והלאה: "שם אשור וכל קהלה; שם עילם וכל המונה".

ישראל משמעו שרייה עם אלוהים. שם סמלי: הוא מרמז למלחמת האדם עם איתני הטבע, שהיא יסוד כל התקדמות אנושות. עמנו ראה את עצמו מראשית היותו כנאבק עם אלוהים ועם אנשים. נאבק ואינו נרתע. אבל השם הסמלי הזה אינו סמלי, או אינו רק סמלי; הוא שמנו הממשי, ההיסטורי. בו נודענו מעם צאתנו ממצרים, ובו אנחנו נודעים היום.

ועתה, אם ישראל יסוד חברתי בשם מדינתנו, ובלי מלת ההסבר "מדינה" גם כן אי אפשר, כי אז, כמדומני, השם האחד המתקבל על הדעת הוא "מדינת ישראל".

בהמשך המכתב שהפקיד בגנזך המדינה מוסר ראובני פרטים על סבב של "מכתבים למערכת" בעיתון "הארץ" בעניין זכות הראשונים להצעת "ישראל" כשמה של המדינה. בשנת 1965, אחרי שהתעורר פולמוס בנושא זה, בין היתר בעקבות מאמרו של ג' קרסל בעיתון "דבר", הדפיס "הארץ" שלושה מכתבים בעניין זה. מכתב תגובה אחד ששיגר ראובני לעיתון - שאותו כלל בראשית מכתבו לגנזך המדינה - הודפס. מכתב נוסף, בעקבות שלושה מכתבי תגובה למכתבו שהתפרסמו - לא הודפס. ראובני התלונן בעניין אי הדפסת מכתבו השני באגודת העיתונאים בתל אביב. הוא טען, בין היתר, כי "ברשימה קטנה (נדפסה ב'הארץ' ב-11.6.1965) על מסיבה שערכה לשכת בת-ציון (בני ברית) לכבוד אשתי - לציין את יוזמתה בהקמת מפעל הבגד לסטודנטים נצרכים ועבודתה בהתנדבות בו כל עוד היה צורך בקיומו (18 שנה) לא נזכרה העובדה כי המסיבה הוקדשה לה, ובכלל לא נזכר שמה, למה? מפני ששמה הוא גב' ראובני... העיתון השתמט מלפרסם את תשובתי, מה טעם? בעלי העיתון יש להם טעם שלא להגות חיבה לי, אף כי לא טעם נעלה", כתב.



אהרן ראובני


מכתב של אהרן ראובני שהודפס ב"הארץ" ב-11.6.65
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות