בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

2.1.1997 /המלחין משה וילנסקי הלך לעולמו

היום לפני 14 שנה:

תגובות

באוגוסט 1996, בפתח פסטיבל ערד, נערך ערב לכבודו - זר כלניות למשה וילנסקי. מנחה הערב, אהוד מנור, סיפר לקהל פרטים מעניינים שלא ידע, למשל שעל התקליט הראשון שהוטבע בארץ ישראל היה שיר פרי עטו של וילנסקי, "דודה הגידי לנו כן" מ-1933, אשר כתב בעבור תיאטרון המטאטא. אורח הכבוד, שהלחין ב-64 שנות פעילותו יותר מאלף שירים, היה מבוגר כבר אז: בן 87, לא יכול עוד לנגן על הפסנתר. אבל הוא שמח והיה מחויך. "הוא אורח כבוד שנון ומשעשע גם באמצע שנות ה-80 לחייו", כתבה ב"הארץ" מיכל פלטי, "ומדי פעם נוזף באהוד מנור המבקש לדלות ממנו וידויים צנועים פחות על פעלו". הזמרת שושנה דמארי - שמאז פגשה אותו ב-1945 הוא הלחין כמעט את כל שיריה - הופיעה בשיר שחיבר בשבילה וילנסקי במיוחד לערב הזה: "כשאני עומדת על הבמה".

זה היה השיר האחרון שהלחין אי פעם. בחודשים שאחרי אותו ערב, הידרדרה בריאותו של המלחין הפורה. הוא הלך לעולמו בתל אביב בשעת בוקר מוקדמת ב-2 בינואר 1997. "הוא לא האמין שהוא יצליח להלחין שוב, אבל בכל זאת עשה זאת, והתוצאה היתה שיר מושלם, פשוט שיר של משה וילנסקי", אמרה דמארי ל"הארץ" לאחר מותו. "קשה לי להאמין שהוא לא יהיה כאן יותר. למרות גילו, לא רצינו להיפרד ממנו".

הוא נולד בפולין ב-1910, למד בקונסרבטוריון של ורשה, ועלה לישראל בגיל 22. כאן מצא שממה מוזיקלית, "ארץ לא זרועה בתווים", "ללא צמיחה יצרנית של ממש", כפי שאמר בראיונות עמו. "וילנסקי המאוכזב החל לעסוק בצילום, ורק מאוחר יותר נפתחו בפניו שערי תיאטרון ?המטאטא'", כאשר התקבל לעבודה שם כמלחין, כתבה פלטי ב"הארץ" עם מותו. ב"מטאטא" הכיר את אשתו ברטה, שעמה חי עד מותו; שם גם פגש בשושנה דמארי ובאסתר גמליאלית, מפגש שהשפיע עמוקות על וילנסקי ועל הזמר העברי כולו. הוא התאהב בניגון התימני, וחיברו עם מסורת המוזיקה הקלאסית לכדי מרחב עצום ופורה להלחנה. "בכל פעם הפגין עדכניות וגיוון שהדהימו את שומעיו", כתבה פלטי. "בנימוקי הוועדה שהעניקה לו את פרס ישראל נכתב: ?שיתוף הפעולה המבורך של וילנסקי עם שושנה דמארי השפיע על כיוון לחניו, ונתלווה להם ?הניחוח התימני' המיוחד. חלקם הפכו ללהיטים עוד לפני עידן התקליטים אריכי הנגן'". הוא עצמו הסביר את הפופולריות העצומה שלו במלים: "ביצירתי יש השפעה סלאווית ומזרחית כאחת, והיא פונה אל קהל רחב כי יש לי חוש לעממיות".

אהוד מנור, שעבד עם וילנסקי בקול ישראל, אמר עליו: "לצד השירים הליריים, בעלי השורות הארוכות, תמיד הלחין גם פזמונים שהיו מלווים בקריצה. בעיניי, הוא היה המקבילה המוסיקלית של נתן אלתרמן שכתב שירים ?רציניים' מצד אחד, ושירים קלילים ומלאי הומור מצד שני. הוא היה המלחין שידע לכתוב מוסיקה שמתחברת אל העולם הגדול, כשאנחנו עוד חשבנו שאסור לנו לכתוב כך כי צריך לעסוק בעניינים רציניים יותר".

ביולי 2010, כשמלאו 100 שנים להיוולדו, כתב עליו ב"הארץ" אריאל הירשפלד: "שיריו של וילנסקי ושמו הפכו בימי חייו למובן מאליו הגדול של הזמר הישראלי. מאז ראשית שנות השלושים ועד שנות השמונים זרמו מעטו קרוב ל-1,500 שירים ובמשך דור שלם לא היה כמעט יום שבו לא שודר ברדיו לפחות שיר אחד פרי עטו. מחולות ה'הורה' הנודעים ביותר היו שלו, שירי הקברטים התל אביביים, להקת הנח"ל בימיה הזוהרים ביותר, כמה משירי תש"ח הגדולים ביותר, שירי ילדים ששרו בגן היו שלו... נדמה שלא אדם אחד ומסוים עשה אותם, אלא האוויר או המקום. וילנסקי לא נראה מרוב ניראות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו