בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעקבות הגיור האבוד

כבר שש שנים שקאיה ווזניאק, גיורת רפורמית מפולין החיה בישראל עם בן זוג ישראלי, מבקשת לעבור גיור אורתודוקסי. הממסד הרבני מעדיף להתעלם

תגובות

קאיה ווזניאק משתוקקת להיות יהודייה. כבת לאב יהודי ואם נוצרייה היתה לווזניאק האפשרות לבחור והיא בחרה, במודע, מתוך אהבה גדולה למסורת היהודית. בגיל 23, שנה אחרי שהשלימה הליך של גיור רפורמי, כבר היה לה תואר ראשון ב"היסטוריה של היהדות". אלא שווזניאק, שנולדה וגדלה בקרקוב שבפולין, הרגישה שכדי להגשים את המורשת של אביה במלואה עליה לעלות לארץ ולהתגייר בגיור אורתודוקסי.

היא ביקרה בארץ כמעט כל שנה מאז שבגרה, ובאוקטובר 2004 באה לישראל כדי להישאר. מכיוון שאביה כבר מת היא לא הצליחה להוכיח את יהדותו ולכן לא התקבלה כעולה. היא פתחה בהליך במשרד הפנים לקבלת אזרחות, פנתה לרבנות כדי להתחיל בגיור, וזהו בעצם, כי מאז היא תקועה. כבר שש שנים שהממסד הרבני בישראל מקפיד לסגור בפניה את הדלת, בעצם אפילו זה לא, הם פשוט מתעלמים. שש שנים, בכל שבוע מחדש פוקדת קאיה, ששינתה את שמה בישראל לשרה, את משרדי הרבנות הראשית. מנסה להבין מדוע עדיין לא קיבלה את האישור להתחיל בהליך הגיור. לגיור הרפורמי שלה אין תוקף ברבנות ועליה להתחיל הכל מחדש, אבל התשובה מבוששת להגיע. שוב ושוב היא נפגשת עם הממונה על האישורים, ואפילו לא מקבלת תשובה מדוע זה נמשך כל כך הרבה זמן.

בינתיים היא קיבלה מעמד זמני ממשרד הפנים, החלה לעבוד, שכרה דירה, אפילו מצאה אהבה. היום, בגיל 30, היא חולמת בעיקר על משפחה וילדים, אלא שעד שלא תשלים הליך גיור היא יודעת שאין טעם להביא אותם לעולם בישראל, יודעת מה מחכה כאן למי שאינו יהודי.

יצאנו למסע במדבר הרבני, בעקבות הגיור האבוד של קאיה-שרה. ראשית פנינו לרבנות הראשית, הם הפנו אותנו לבתי הדין הרבניים, שם אמרו שהם לא הכתובת שכן הטיפול בעניינה הועבר לאגף הגיור במשרד ראש הממשלה. מהם קיבלנו את התשובה הזאת: "תיקה של הגב' ווזניאק קאיה שרה הובא לוועדת חריגים לנתינים זרים ביום 4.8.2010. היא נתבקשה להמציא המלצות ממכרים בארץ ובחו"ל על מנת שיוכלו לדון בבקשה. לכשיגיעו נזרז את התהליך למול הוועדה אשר תדון בבקשה בשנית".

אלא שווזניאק טוענת בתוקף שמעולם לא נתבקשה להמציא כלום. אגב, בידיה לא מעט מכתבים והמלצות שהגישה למשרד הפנים בהליך ההתאזרחות ואין מניעה להעבירם גם להליך הגיור, אבל היא לא נתבקשה לעשות כן.

הדבר היחיד שנעשה לאורך שש השנים האלה הוא זימון בן הזוג שלה, ולא ברור מדוע לא ביקשו ממנו את ההמלצות. פנינו שוב למשרד ראש הממשלה ומשם נמסר, כי "ועדת חריגים לנתינים זרים... מבקשת המלצות ממכרים בארץ ובחו"ל על מנת לעמוד על טיב כוונותיה של המבקשת בהתחלת הליך גיור במדינת ישראל. בתיק המבקשת לא נמצאו שום המלצות". אותה תשובה לא ברורה בניסוח אחר.

לפני שלושה שבועות ווזניאק הגישה את ההמלצות והדממה שבה לתיקה. אין קול. כל כמה זמן מתכנסת הוועדה? מתי תגיע תשובה? איך עובד ההליך? תשובות אין, יש רק עם סגולה אחד, שכל כך מתקשה לקבל אליו חברים חדשים שהוא נשאר לגמרי לבד.

מעקב אחרי ניצולי השואה

יעקב שיין מוביל אותנו בדממה לחדר קטן. בגיל 93 ההליכה כבר לא קלה, ובכל זאת חשוב לו שנראה את המדליות הממוסגרות במרכז הקיר, את המדף העמוס ספרים, ספריו שלו שתורגמו לשלוש שפות. אולי אם נראה במו עינינו נבין אנחנו כמה ראויים הוא וחבריו להכרה ולתמיכה כלכלית. לבד הוא מתקשה אפילו לבקש.

יעקב שיין נמלט ליערות רוסיה מעיירת הולדתו בליטא במלחמת העולם השנייה, אחרי שרבים מבני משפחתו נרצחו שם. הוא התגייס לצבא האדום ושירת כלוחם בדיוויזיה הליטאית של חיל הרגלים. הוא מספר שהיה שם רוב של לוחמים יהודים ומהם חיים היום בישראל כ-120.

בכל יום שיין מעדכן את הרשימות, מוחק שמות, מוסיף עוד משפט לזכר חבר שמת. ובתוך הרשימה סימון מיוחד למי שזקוקים לעזרה כספית. "המצב של האנשים לא טוב", הוא אומר. "היינו עושים מגבית אחד בשביל השני, בשביל כסף למשקפיים או עזרה אחרת פה ושם. אבל עכשיו יותר קשה לתת כסף, כי כולם מאוד מאוד מבוגרים וצריכים לעצמם".

שיין וחבריו לא מבינים מדוע אינם מוכרים כנרדפי הנאצים, מדוע אינם מקבלים הכרה או תמיכה כלכלית. ניצולי מחנות שהגיעו מליטא זכאים אבל הם לא. "ניצולי השואה שעבדו בגטאות ובמחנות ראויים לתמיכה הגדולה ביותר של המדינה", אומר שיין, "אבל אנחנו נלחמנו נגד הנאצים עד שהם הובסו ובנו לא מכירים. גם אנחנו נרדפנו, משפחותינו נרצחו, אנחנו ברחנו ונלחמנו, חצי מתו בקרבות".

שיין מספר שבאוצר אמרו לו שהם לא זכאים, כי הגיעו מרוסיה אחרי 1953, לאחר הסכם השילומים, ולא משנה שאסור היה לצאת משם עד שנות ה-70. לכאורה, מי שעלה אחרי ההסכם זכאי לקבל את הרנטה באמצעות ועידת התביעות, אבל שם יש קריטריונים אחרים ובהם הלוחמים מליטא לא עומדים. "במשרד האוצר אומרים לנו שיודעים על העניין, אבל שצריך לקבל חוק חדש. הרי עד שיקבלו חוק חדש אנחנו כבר לא נהיה פה. כל שנה עוד ועוד אנשים נפטרים". לצד עיטורי המלחמה של שיין תלויה מדליה אחרת, גדולה ונוצצת. "הסבא מס' 1", נכתב עליה באותיות בולטות. היא נותנת לו את הכוח.



קאיה ווזניאק. דלת סגורה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו