אורלי וילנאי
אורלי וילנאי
אורלי וילנאי
אורלי וילנאי

בימים בהם מדברים במשרד החוץ על מינוי שגריר לענייני השבת רכוש ובמקביל מצקצקים בשפתיים אל מול ממצאי דו"ח המבקר בנוגע לחברה להשבת רכוש בישראל, הגיע הזמן לעשות חשבון נפש. כי אפשר להלין על החברה, אפשר לבקר את צעדיה, אבל אפשר אולי לראות במה שקורה שם לא פחות ממורשת שהנחילו מקבלי ההחלטות במדינה לאורך דורות.

בואו נודה על האמת, במשך כמעט 60 שנים היתה זו דווקא מדינת ישראל שסירבה להשיב רכוש של נספי שואה ליורשיהם. על הרגליים האחוריות עמדו משום מה קברניטיה השונים ולא הסכימו ללכת בעקבות מדינות אירופה, לשלוף את הרשימות ולשחרר מזרועותיהן העוצמתיות של ענקיות כמו קק"ל, הכשרת היישוב, האפוטרופוס הראשי ובעיקר הבנקים, את מה שהיה שייך באופן ברור למי שנספו בשואה.

ראו איזו דרך מפרכת נאלצה חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל לעשות כדי לצאת לדרך עם הוועדה הפרלמנטרית להשבת רכוש שבראשה עמדה. חמש שנים ארוכות מדי היא וחבריה נאבקו באינטרסנטים שסירבו לראות בנספים, ביורשיהם ובניצולים אנשים בעלי זכויות. רק בתום ההליך הזה הוסכם על השקתה של החברה, תחילה כממשלתית, שאחר כך קיבלה אישור לצעוד לבד.

אז עכשיו מתפלאים שמשהו לא עובד כאן? הוא לא יכול לעבוד כשאת עיקר הכוח צריכים היו אנשי "החברה להשבה" להשקיע במאבק ארוך ודורסני עם בנק לאומי למשל, שראשיו מסרבים גם היום להסכים על הסכום שעליהם להשיב ליורשים. חמש שנים פעלה ועדה פרלמנטרית, שנתיים נוספות בוזבזו בעבודה של "ועדת שיערוך" ובנק לאומי עדיין בשלו.

ולא רק זאת, איך אפשר לתפקד כשבמשרד המשפטים תלויה ועומדת יוזמה "להלאים" בחזרה את החברה על ידי שינוי המאזן של חברי הדירקטוריון שלה, כך שלא יהיה רוב לניצולי שואה. העיסוק בבוכהלטריה ובמלחמות מול כוחות עוצמתיים במשק הוא אולי לא תירוץ לפעילות האטית מדי שהתבצעה בחברה בכל הקשור לאיתור יורשים, אבל הוא בהחלט הסבר לפסיכולוגיה של ההתנהלות.

יש לא מעט בעיות בחברה להשבת נכסי נספים, אבל הם גם כמעט היחידים שעמדו בהחלטה להעביר נתח נאה מכספי הרכוש שלא נדרש לניצולים העניים שחיים בקרבנו. הם כמעט היחידים שלא העבירו אותם שבעה מדורי גיהנום כדי לקבל את הכסף, פשוט נתנו. כשיד אחת נלחמת בבנקים ויד שנייה נותנת לחלשים, נראה שעל כל השאר אפשר לנסות לסלוח.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ