9.1.1997/מותר להקרין את הסרט "אימפריית החושים"

היום לפני 14 שנה:

ליטל לוין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליטל לוין

"אימפריית החושים", סרטו של הבמאי היפאני נגיסה אושימה מ-1976, מבוסס על סיפור אמיתי שאירע ביפאן ב-1936 - סיפור הקשר המיני המתפתח של קיציסאן, מנהל אכסניה נשוי וסדה, זונה לשעבר המתגוררת בביתו.

"זה אחד הסרטים הקשים, החמורים והתובעניים ביותר שנוצרו בקולנוע בן זמננו בעשורים האחרונים", כתב עליו אורי קליין ב"הארץ" באפריל 1997. "לפחות בתיאוריה מוקדש הסרט לסדרה של אקטים מיניים שהאינטנסיביות שלהם גוברת במשך הסרט, וזו הסיבה שנטען נגדו שהוא פורנוגרפי. למעשה, זו יצירה שמשתמשת באקטים המיניים כדי להגיע לטריטוריה קולנועית מופשטת שהיא מעבר למין, ובוודאי מעבר לפורנוגרפיה". בשיאו של הסרט, סדה חונקת את מאהבה למוות בזמן שהם מקיימים יחסי מין. אחר כך היא חותכת את איבר מינו בסכין חדה.

"אימפריית החושים" הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים חשובים, זכה בפרסים וגם הוקרן בערוצי טלוויזיה אירופיים. אבל בישראל קבעה המועצה הממשלתית לביקורת סרטים שזהו למעשה סרט פורנוגרפי גרידא, ואסרה על הקרנתו. היא התכנסה שוב לדון בו לאחר שחברת ההפצה "סטיישן פילם" עתרה לבג"ץ נגד ההחלטה, והפעם החליטה להתיר את הקרנתו, לאחר שקצצה שבעה קטעים מתוכו שהוגדרו לפיה כ"פורנוגרפיה קשה". אלא שהקטעים הללו, שאורכם הכולל כמה דקות, היו לדברי העותרים, מהותיים לערכו האמנותי של הסרט, הדגיש בא כוחם עו"ד צפריר אורן וציטט מבקרי קולנוע שתמכו בטענה זו.

מועצת הצנזורה מצדה הסבירה לבג"ץ, כי "פסלה סצנות של התעללות מינית קשה וסצנות שבהן המצלמה מתמקדת באברי המין של בני זוג בשעה שהם מקיימים יחסי מין", דיווח משה ריינפלד ב"הארץ" בינואר 1995. "לדעת הצנזורה, הקרנתן תפגע קשה ברגשות הציבור ובמוסר החברתי. בין השאר, צולמו ילדים המתעללים מינית בזקן, אשה המתעללת מינית בקטין, כמה נשים האונסות נערה צעירה באבזר עץ, ואשה החותכת איבר מין גברי בסכין חד. הצנזורה סבורה כי הסצנות האלה ?משפילות ופוגעות בכבוד האדם ובצלמו פגיעה קשה וחמורה'".

בא כוח המדינה, עו"ד שי ניצן, אמר לשופטים כי אמנם נתן להם תיאור פלסטי למדי של הסצינות הקשות בסרט, אך המליץ שהם יצפו בו בעצמם. הם נענו להצעה, לא לפני שהתעניינו "אם חברי מועצת הצנזורה קראו את הביקורות האמנותיות לפני שהחליטו לפסול את הסרט", כתב ריינפלד. "בא כוח המדינה השיב כי הם אינם מבקרי אמנות ולכן אינם אמורים להביע את דעתם על כך. עם זאת, העיר כי לפי דעתם אין לסרט כל ערך אמנותי".

ב-9 בינואר 1997 החליט בג"ץ ברוב דעות להתיר את הקרנת "אימפריית החושים" כמעט במלואו. "שני הקטעים היחידים שנמחקו, בהסכמת העותרים, עוסקים במין עם קטינים", דיווח ריינפלד למחרת ב"הארץ". "בג"ץ גם הורה להגביל את הצפייה בסרט למבוגרים". נשיא בית המשפט, אהרן ברק, כתב כי "אמנם רוב חברי המועצה לביקורת סרטים סברו שאין בסרט כל אמנות, אבל היו גם חוות דעת שלפיהן יש לסרט ערך אמנותי גבוה וכי הוא מעביר למעשה מסר ?אנטי פורנוגרפי', על תפלותה של התשוקה ודעיכתה המובילה למוות". בדעת מיעוט כתב השופט מישאל חשין כי "החוק הקיים נותן שיקול דעת למועצה לביקורת סרטים, ולא למומחי אמנות. הוא ציין כי חברי המועצה ובתי המשפט חייבים לתת את המשקל העיקרי להשפעת הסרט על הצופים בו, ולא לערכו האמנותי".

קליין, שכתב על הפסיקה ב"הארץ", כתב כי "ביטול האיסור על הקרנתו בארץ של הסרט אינו מסמן את ניצחון הנאורות על השמרנות, אלא פשוט מאפשר למוסד הצנזורה המיושן והאנכרוניסטי (המועצה לביקורת סרטים נוצרה עוד בימי המנדט - ל"ל) לצאת מהמצוקה הטפשית שאליה הוא נקלע לפני 20 שנה, כאשר הגדיר את יצירת המופת כפורנוגרפיה, ואשר ממנה הוא לא ידע כיצד להיחלץ בעצמו באופן צנוע ואלגנטי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ