בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים בשוליים | רק לעבוד, זה הכל

אלעד דוידוביץ', הנדסאי קול הסובל מלקות ראייה, לא יושב בבית ומבכה את מר גורלו. שוב ושוב הוא מתדפק על דלתות מעסיקים, שוב ושוב הן נטרקות בפניו

תגובות

לאלעד דוידוביץ' יש חלום. למצוא עבודה, לא יותר. בגיל 26 הוא יודע בוודאות שאם רק תינתן לו ההזדמנות, אם רק יפסיקו לשפוט אותו לפי מראה עיניים - הוא יוכל לכבוש פסגות. רק להתפרנס בכוחות עצמו, וכל השאר כבר יגיע. אלא שבכל יום נטרקת בפניו עוד דלת.

דוידוביץ' כבד ראייה מילדות. היום נותרו לו "שרידי ראייה" בלבד, כלומר, הוא מסוגל לראות מעט מאוד. אבל הוא מעולם לא הסכים להיכנע למגבלה הזאת. הוא למד בבית ספר רגיל בעיר מגוריו, אשקלון, וסיים בגרות מלאה במגמת מחשבים. למרות הפטור שקיבל התעקש להתנדב לחיל החימוש, ולאחר השחרור סיים שלוש שנות לימודי הנדסאות בקרה ועיצוב קול בבית הספר לסאונד של יואב גרא בתל אביב, וקיבל תעודת הנדסאי.

אלא שמסתבר שגם אם הוא מסרב להניח לבעיית הראייה להיות למכשול בדרכו - המעסיקים כן רואים בה מכשול. "אם אני מספר כבר בשיחת הטלפון המקדימה על לקות הראייה, אני מקבל את הסירוב במקום", מספר דוידוביץ'. "אם לא, זה מסתיים בשלב ראיון העבודה. לרוב פשוט מורחים אותי, אומרים שיהיו בקשר ואף פעם לא מתקשרים".

דוידוביץ' לא מתעקש על עבודה בתחום הסאונד בלבד, הוא פנה למעסיקים בקשת רחבה של מקצועות, ונענה בשלילה. בודדים האנשים המצוידים בנחישות כזאת. הוא לא מבזבז רגע, לא יושב בבית ומבכה את מר גורלו. להיפך, הוא רוכב על סוסים, היה פעיל בחווה טיפולית ובמקביל מסייע ללקויי ראיה אחרים באגודות שונות, וכל הזמן ממשיך לנסות להגשים את חלומו, למצוא עבודה, להשתלב בחברה. ובכל זאת, מה שקרה בחודשים האחרונים החל לסדוק גם את חומת המוטיווציה העצומה שלו. דוידוביץ' פנה למרכז "נא לגעת" בנמל יפו. המקום החשוב הזה פועל זה כמה שנים במטרה לשנות את היחס של הציבור לאנשים מוגבלים. זאת, באמצעות הצגות, פעילויות ומסעדה מיוחדת שמדגימות את עולמם של אנשים עיוורים.

דוידוביץ הציע עצמו למרכז כאיש סאונד. "בהתחלה היתה אצלם התלהבות גדולה לקבל אותי", הוא מספר, "הם אמרו שלא יהיה דבר שימנע ממני לעבוד אצלם, היה רצון דו-צדדי שזה יצליח. אחרי תהליך שארך הרבה זמן, התחלתי לעבוד".

ואולם, אחרי ההצגה החמישית נקרא דוידוביץ' למנהל. אמרו לו שהיו יותר מדי בעיות בקול במהלך ההצגה; דוידוביץ' טוען שלא הוכן מספיק לתפקיד בהצגה הספציפית הזאת. הוא הציע להצטייד בעזרים נוספים, העובדת הסוציאלית המסורה מהביטוח הלאומי שמסייעת לו ניסתה להתערב, אבל ב"נא לגעת" החליטו להיפרד ממנו.

עכשיו הוא שוב מחזר על הפתחים, מנסה לא להישבר, וממשיך, בעל כורחו, לחיות מקצבת הביטוח הלאומי, 4,000 שקל.

"אני יודע שיש אנשים שעושים את זה", הוא אומר. "בגלי צה"ל יש בחור בשם שחר תמיר שהוא טכנאי קול ועיוור מוחלט, הכל אפשרי עם קצת רצון וקצת סבלנות. כל חיי התנהגתי כאדם רגיל, אני לא רוצה להיות לנטל על החברה ולא לפתח תלות בביטוח הלאומי, אני מוכן לעבוד בהכל. רק מבקש הזדמנות אמיתית".

למרבה הצער, דוידוביץ איננו לבד. בישראל חיים 250 אלף מקבלי קצבת נכות, ורק 2.83% מתוכם, כ-7,000, מועסקים.

ממרכז "נא לגעת" נמסר, כי "מדובר בבחור חרוץ ושאפתן עם כוח רצון אדיר שקיבלנו בשמחה. לצערנו הרב, במקצוע שבחר לא נמצאה דרך להעסקתו במרכז. כמובילי דרך בהעסקת אנשים עם מוגבלויות (כיום מועסקים 70 אצלנו), אנו מאחלים לאלעד הצלחה רבה בדרכו".

הישרדות | מעקב אחרי ניצולי השואה

למה עושה האוצר הכל כדי לא לשלם לניצולים תוספת המגיעה להם?

בסוף יולי 2010 פירסמנו את סיפורו של יוסף שפירא, פנסיונר של משרד החינוך. שפירא הפנה את תשומת לבנו לסעיף בחוק הגמלאות המבטיח, כי עובדי מדינה שהם ניצולי שואה, או מי שהיו פעילים בתנועה הציונית או במחתרת, זכאים לתוספת לפנסיה בגובה 3%. התוספת, אמר לנו שפירא, אינה משולמת. שפירא תהה מה עושה המדינה עם הכספים שהקצתה למימוש סעיף זה עוד בשנות ה-70. במשרד האוצר אמרו לנו אז, כי לתוספת לגמלה זכאים רק מי שמקבלים עד 70% מהשכר שקיבלו כעובדים, ואילו שפירא, ואחרים שאת שמותיהם העברנו לבדיקתם או שפנו בעקבות הפרסום, מקבלים פנסיה גבוהה יותר.

אלא שמתברר שהסיפור חמור בהרבה.

בין קוראי המדור היתה גם יהודית בר נתן, ניצולת שואה מהונגריה. בר נתן עונה על כל הקריטריונים לקבלת התוספת. היא מקבלת 70% גמלת פנסיונרים של משרד החינוך, והיא עלתה לישראל לפני הסכם השילומים, כלומר מקבלת את קצבת הניצול מהאוצר. בר נתן פנתה בראשית אוגוסט למשרד החינוך בבקשה לקבל את התוספת המגיעה לה היום רטרואקטיבית.

רק באמצע דצמבר הגיעה תשובה: "הוחלט כי מאחר שהינך מקבלת קצבה מרדיפות הנאצים אינך זכאית [לתוספת]". אין שום היגיון בתשובה הזאת, שהרי דווקא משום שבר נתן מקבלת קצבת ניצולי שואה היא זכאית לתוספת לפנסיה - זה הרעיון העומד בבסיס החוק.

מדוע, אפוא, מחפשים מתחת לאדמה תירוצים למנוע מניצולי השואה את הכסף? זה כבר נראה כלא פחות מגזילה, שהרי מי שפורשים לפנסיה משירות המדינה לא נשאלים אם הם ניצולים, וכך נמנעת מהם זכות שהם אינם מודעים לה. וכשהם פונים, הם נהדפים בתירוצים שונים.

40 שנים מתוקצב הסעיף והניצולים לא מקבלים את הכסף. יקום נא האדם הגון בנציבות המדינה, יספר מה הם עושים עם הכסף, וישיב אותו לניצולים ויפה שעה אחת קודם.

עד מועד סגירת הגיליון לא התקבלה תגובת האוצר.



דוידוביץ'. 'אומרים שיהיו בקשר ולא מתקשרים'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו