בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלים אחרונות על זאב סגל (2011-1947)

תגובות

הפרשן הבכיר ביותר | יהודה וינשטיין

לפני כעשרה ימים כתבתי לזאב סגל אס-אם-אס בזו הלשון: "ברגע שתהיינה תוצאות הבדיקה בידך, העבר אותן אלי ונשים פעמינו להתייעץ עם הרב פירר". זה היה הסיכום המוקדם שלי עם זאב בעל פה, ואחר כך שלחתי את האס-אם-אס.

מיד אחר כך נסעתי לארצות הברית וכשחזרתי הוא לא ענה לי יותר. מאס-אם-אס שקיבלתי מחבר נודע לי שזאב אושפז במצב קריטי בבית החולים איכילוב.

התקשרתי לאשתו לילי והיא סיפרה לי מה מצבו. ביום שלישי השבוע הייתי פעמיים בבית החולים. באחת עשרה בבוקר נכנסתי עם הפרופ' גדעון אורצקי לחדר טיפול נמרץ ואני רוצה להאמין ולקוות שזאב זיהה אותי. הייתי עם מסיכה וחלוק. כשניגשתי אליו הוא מיד תפס לי את היד והתנשם בצורה מאוד קשה. הוא ממש התקשה לנשום וידו היתה קרה מאוד. שאלתי אותו ?זאב, קר לך?' הוא מילמל ?כן', ואני ביקשתי מהאחות להביא שמיכה ואז כיסיתי אותו, והאחות ביקשה שנצא מהחדר. ניגשתי למנהל המחלקה ושאלתי אותו: ?למה אתם לא מנשימים אותו?, הוא פשוט לא יכול לנשום', ומנהל המחלקה אמר לי: ?זאת החלטה מאוד לא פשוטה'. השבתי לו שחשבתי שאני, כיועץ המשפטי לממשלה, מקבל החלטות קשות ומורכבות. נסעתי למשרדי בתל אביב, ועוד לפני שנכנסתי למעלית התקשרה אלי לילי בוכיה והודיעה שהוא נפרד ממנה, שהוא כבר לא בהכרה וכבר מונשם ולא מזהה יותר. התכוונתי לשוב עוד באותו ערב, אבל לבי אמר לי להקדים והגעתי בשלוש וישבתי בחוץ.

אחר כך הלכתי לטקס שהיה עליי להשתתף בו וקיבלתי אס-אם-אס מאבי זמיר עם הבשורה המרה.

לטעמי, זאב היה ציוני גדול. הוא היה הפרשן הבכיר ביותר שהכרתי, עם יושר אינטלקטואלי בלתי ניתן לערעור. היו לי אתו ויכוחים בפרשת צחי הנגבי. הוא פנה אלי בצורה נוקבת מאוד, היה מאוד לא מרוצה מהעמדה שלי וחשב שהעבירה של הנגבי היא לא עבירה קלונית. אני כעסתי עליו כי מבחינתי העבירה היתה קלונית, ולא היה לי אפילו ספק ספיקה בכך. היו לי מחשבות על דברים אחרים, אבל זאב התעקש ולא היה מוכן לסגת והיה נחרץ. הוא לא ביטל דעתו מפני איש והיה ישר בצורה מוחלטת. לכתו הוא אבידה ענקית ללילי והדר, אבל למשפט בישראל, לציבור ולי באופן אישי מדובר באבידה אדירה.

לא היה ספק בלבי שזאב יגבר על המחלה, כי הוא לא התייחס אליה בכובד הראש הראוי, אלא בביטול. הוא לא איפשר לה להפריע לו ולו גם במהלך יום אחד ממהלך חייו.

גם ביום שלישי השבוע, כשהמצב היה גרוע וזה היה ברור לכל, אני אמרתי כי זאב יצא מזה, כי הוא היה איש כל כך חזק ותאב חיים, שהאמנתי שהוא יתגבר על כך. זה יום קשה מאוד עבורי.

הביא לדפוס: תומר זרחין

מגן שלטון החוק | מרים נאור

אתמול ליווינו את חברנו זאב סגל למנוחת עולמים, והלב מסרב להאמין. זאב ואני הכרנו בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית, לפני קרוב לארבעים שנה, ולימים הצטרפו בני משפחותינו לחברות הטובה שנוצרה בינינו. אשתו לילי ובנו הדר היו בבת עינו של זאב, שהיה איש משפחה למופת. אריה, בעלי, ואנוכי ליווינו אותו במחלתו וקיווינו לטוב. תחילה היה נדמה שזאב יכול לה, למחלה, אך בסופו של דבר המחלה היתה חזקה ממנו.

כיוון שזאב המשיך לכתוב בעיתון "הארץ" כמעט עד יומו האחרון, קשה היה להבחין שהוא מתרחק מאתנו. זאב היה אדם חברותי ומאיר פנים. ביתם של לילי וזאב היה תמיד בית ועד לחכמים. פגשתי בבית משפחת סגל אנשים שהיו חבריו של זאב עוד מימי בית הספר, אליהם צירף זאב עוד ועוד חברים לאורך כל שנות חייו. זאב היה נאמן לחבריו, ואולם תמיד ידע לערוך את ההפרדה הדרושה בין חברות לבין כתיבה אקדמית או עיתונאית: כתיבתו האקדמית ומאמריו בעיתון "הארץ" התאפיינו באובייקטיביות. גם מידידיו הטובים - והחתומה מטה ביניהם - לא חסך לעתים ביקורתו על פסקי דין או החלטות, שסבור היה שראוי לבקרם. דבריו היו תמיד נחרצים, אך בלשון מנומסת ואדיבה. הערכתי מאוד יושרה זו של זאב ודברי ביקורת שכתב בהקשר זה או אחר מעולם לא העיבו על החברות בינינו.

זאב היה מגינם של שלטון החוק והדמוקרטיה. כשהצטרף לשורותיו של עיתון "הארץ" לפני שנים רבות, ניתנה לו האפשרות להשפיע, בזמן אמת, על הלכי הרוח של הציבור הרחב ועל קבלת החלטות. זאב אהב את הכתיבה העיתונאית לא פחות משאהב את הכתיבה האקדמית, ובמיוחד כשנוכח לדעת כי לדברים שכתב אכן היתה השפעה. גם ספריו ומאמריו של זאב השפיעו, ועוד ישפיעו, השפעה של ממש על הכרעות של בתי המשפט בתחומים רבים, ובהם זכות העמידה בבג"ץ, סדרי שלטון תקינים, חופש המידע, חופש העיתונות ועוד.

קוראיו הנאמנים של זאב יחסרו את טורו הקבוע.

לי יחסר גם זאב החבר.

אחי הגדול | אבי זמיר

חברי כאח לי. כך קראת לי. כך אימצת אותי לפני כמעט רבע מאה, ואני כל כך שמחתי, כי כבן יחיד, תמיד רציתי אח גדול. גם אתה היית בן יחיד. יחיד, ייחודי ומיוחד. מאז לא נפרדנו. עד היום. 13.1.2011. יום הולדתך ה-64.

לו היית מנחה גם את האירוע הזה, את ההלוויה שלך, כפי שבהזדמנויות רבות ציינת שזה משהו שמאוד היית רוצה לעשות, אני מהין לנחש מה היו דברי הפתיחה שלך. היית מתנצל בפנינו על כך שבוודאי כבר שמענו את הסיפור כמה וכמה פעמים, אבל שעדיין לא מצאת פתיחה טובה יותר. או-אז היית מספר על הנשיא קנדי, שנאם את נאום הבכורה שלו דווקא בביקור בכלא אלקטרז. אספו את כל האסירים בחדר האוכל, והוא לא ידע בדיוק כיצד לפנות אליהם: אזרחים יקרים, או שמא דמוקרטים טובים או כיוצא באלה ברכות מקובלות. לבסוף קם קנדי ואמר: "ערב טוב, אני שמח שכולכם כאן...".

נגעת בכל כך הרבה אנשים. נגיעות חכמות, נגיעות של אכפתיות, נגיעות של עצה טובה, נגיעות עם הומור, לפעמים נגיעות ציניות, אפילו ביקורתיות, אך לעולם לא מתוך עליונות או התנשאות, אלא מתוך כנות, יושר ואמת.

היו גם כאלה שלא תמיד הבינו את הטוטאליות, את העובדה שציפית מאחרים בדיוק את מה שציפית מעצמך, בבחינת נאה דורש נאה מקיים. התייסרת בעטיים של אלה שהיו קטנים ממידת אהבתך, אבל בכל עת התנחמת והתמסרת לאהבה ולדאגה ללילי ולהדר.

יכולת לתחקר סטודנט, אחות בבית החולים, טכנאי רנטגן, עובדת בקפיטריה, נהג מונית, ותוך חצי שעה הכרת את סיפור חייהם וכבר חישבת איך לסייע בידם. מבלי לפגוע, וזה לא שלא אהבת גם אותם, או לפחות את חלקם, אבל "שועי עולם", עם או בלי המירכאות, כמו גם ה"עשירים המקצועיים" כפי שכינית אותם, ענייננו אותך בדרך כלל הרבה פחות. האמנת, שמי שמביט בשוויון נפש בצער או בעוני, הוא העני והעלוב מכולם.

היית איש חוק, אבל בתנאי שהחוק היה אנושי וצודק. אם היה צריך להגמיש איזה תקנון קשיח וקשוח (כי הרי זו דרכם של תקנונים) כדי לעזור לסטודנט עם מוגבלות, לא ויתרת. היית איש של עקרונות, אך ברגע שגילית עקרון טוב יותר, דילגת אליו בהתלהבות. נשאת בצקלונך לא רק ידע ותרבות, אלא גם אהבה, אמונה, תקווה ואופטימיות אין-קץ.

יש כאלה שנולדו זקנים. אתה היית ותישאר צעיר לנצח. סקרן כמו ילד, מתרגז כמו ילד, מתלהב כמו ילד, מתעקש כמו ילד, מתפנק כמו ילד, אוהב כמו ילד, בלי הנחות ובלי חשבונות, אך עם זאת תמיד מתפקד כ"מבוגר האחראי".

אחת האהבות הגדולות שלך היתה לוויליאם שייקספיר. המונולוג המפורסם ביותר שלו, שהושם בפיו של המלט, מהדהד בראשי כבר כמה ימים (בתרגומו של אברהם שלונסקי):

"להיות או לא להיות? הנה השאלה:

מה נעלה יותר - לשאת באורך-רוח

חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,

או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים

למרוד, וקץ לשים להם? למות, לישון,

ולא יותר; ודעת: השינה הזאת

תשבית מכאוב-הלב ואלף הפגעים,

זה חלק כל בשר - הנהי התכלית

אליה ייכסף אדם. למות, לישון...".

שן אחי, שן. נומה לך בשקט. ואנחנו? אנחנו נחלום עליך, ונבכה, ונחייך.

בדרכו האחרונה | גדעון לוי

חברנו, הפרופ' זאב סגל, הובל אתמול בדרכו האחרונה והיא דמתה להפליא לכל דרכיו. "אילו זאב היה כאן, הוא היה נהנה לראות את כל הקהל הזה", אמר שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, בפתח דברי ההספד שלו ובקהל הגדול - כמעט כל צמרת המשפט הישראלית לכל שלוחותיה ואחרים - עבר רחש של הסכמה.

בפעם הלפני אחרונה שראיתיו, היה זה במסדרונות המחלקה ההמטולוגית בבית החולים איכילוב. ליוויתי חבר אחר ופגשתי את זאב: כרגיל בחליפה שחורה ומיושנת, לא שש לדבר, באצילותו, על מחלתו, יושב במסדרון שקוע בשיחת סלולרי, שכמובן לא עסקה במחלתו הנבזית.

בפעם הבאה שראיתיו, זו האחרונה, ישבנו יחדיו בישיבת הנהלת המערכת, לפני כמה ימים, חולשת גופו כבר ניכרה עליו מאוד, למרות שעשה הכל כדי להסתירה. לבי נכמר אז עליו.

סגל לא רווה תמיד נחת בישיבות הללו. ממלכתי וציוני, פרשן מהזן הישן, שמאמין בכל נימי נפשו בחשיבות המלה המתפרסמת, לעתים באורח מוגזם, תמים במובן הטוב של המלה וחף מכל ציניות אופנתית כל כך, הוא לא תמיד אהב את עמדות העיתון. לעתים נדמה היה לי שהתכווץ מרוב כאב מדברים שהשמעתי. ככה לדבר על צה"ל, ככה לדבר על סמלי הממלכה.

מדי פעם הציע מאמר ראשי ליום השואה, ליום הזיכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות, כמו שהיה נהוג פעם. בקולו שהלך ונחלש בשנות מחלתו, עשה תמיד ניסיונות, נואשים לעתים, למתן את עמדות העיתון, להזיזן למרכז הדמיוני; לבקר, אבל פחות.

גם המו"ל, עמוס שוקן, הזכיר אתמול בדברי הספדו את הישיבה האחרונה אתו: כולנו רצינו להסתער במאמר המערכת שלנו על הרבנים המסיתים לגזענות וסגל עצר בעדנו: עמדת העיתון תמיד היתה שאין להעמיד לדין על מלים שנאמרות, הוא לחש בכוחותיו האחרונים. הוא פקח אז את עינינו בתבונתו ואנחנו ויתרנו על המאמר.

בינות לברושים של בית הקברות הישן בקרית שאול פסעו אתמול דומם מאות שופטים ופרקליטים, שוטרים וקציני צה"ל, חברי כנסת, עיתונאים ומרצים, שיירי אצולת שומרי החוק בישראל. זן נכחד של משפטנים ליווה את נציגו של זן נכחד של עיתונאים, בדרכו האחרונה.

בבוקר יומו האחרון טלפנתי לאשתו, לשאול בשלומו: "הוא חזר להיות זאב סגל", אמרה לי לילי מפתח המחלקה לטיפול נמרץ, "הוא מחלק הוראות לכולם". יום או יומיים קודם לכן עוד הכתיב לה מאמר אחרון. אני נזכרתי אז בילדותנו הרחוקה: סגל התגורר בשכונה. הוא גר בבית של שניידמן, רשת האופנה של פעם, שסניפה הראשון היה בקרן הרחובות המלך ג'ורג' וזמנהוף, ובעליה הקשיש ונמוך הקומה היה עומד תמיד בפתח חנותו, מחכה ללקוחותיו ומתגורר כמה קומות מעליה. אני גרתי לא הרחק. הלכנו לאותם בתי הספר, אם כי בהפרש של כמה שנים, נצרנו את אותם זיכרונות מתוקים (ומרים) מהם וממוריהם. אתמול טלפנה אלי מזכירת בית הספר היסודי שלנו, רבקה רבינוביץ', והציעה שנארגן מודעת אבל בשם בוגרי בית הספר "הכרמל". היא זכרה את אמו של סגל שבאה לעתים תכופות לשמוע על בנה, יחידה.

עשרות שנים אחר כך, משנפגשנו ב"הארץ", הלכה ונפערה תהום רעיונית בינינו: אני חשבתי תמיד שסגל לא עוסק מספיק בהיבטים המשפטיים והפליליים של הכיבוש; והוא תמיד התחנן בפני: "אולי תכתוב יותר על נושאים אחרים".

אז הנה, זאב, מתת חסד אחרונה: הנה אני כותב על נושאים אחרים, בצער עמוק וביגון קודר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו