בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזקן והזאב הצעיר

תגובות

אחד מחלומות נעורי, בתל אביב של שנות ה-60, היה להיפגש עם דוד בן-גוריון. שירותי הצבאי, ככתב של "במחנה גדנ"ע", קירב אותי להגשמת החלום. אחרי השחרור המשכתי לשרת ככתב העיתון במילואים. כשהשלמתי תואר ראשון בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, התחלתי לעבוד כעוזרו של שמעון פרס, שהיה שר התקשורת והתחבורה.

בנסיעה ארוכה מטבריה לתל אביב סיפר לי פרס שכנער צעיר התוודע לראשונה לבן-גוריון, אחרי שביקש את רשותו להתלוות אליו לנסיעה בדיוק באותו מסלול. בן-גוריון ישב ליד הנהג ופרס, שישב מאחור, שתק כל הדרך ביראת כבוד. לפתע, ליד חדרה, פנה אליו בן-גוריון ואמר: "אתה יודע, שמעון, טרוצקי לא היה מנהיג. הוא לא היה מסוגל לקבל החלטות". התברר שכל הדרך חשב בן-גוריון על המנהיג הסובייטי ליאון טרוצקי.

ניצלתי את השיחה הזאת כדי לבקש מפרס לעזור לי להגשים את חלומי. ראיון עם בן-גוריון נחשב אז משימה כמעט בלתי אפשרית. בן-גוריון היה בן 86 ונפגש רק עם מקורביו. פרס נענה לבקשתי והטיל את מימושה על חיים ישראלי, העוזר המיתולוגי של שרי הביטחון. ישראלי אמר לי שבן-גוריון אינו בקו הבריאות, אך הבטיח שהראיון ייצא אל הפועל כשהמנהיג ירגיש טוב יותר. "תקבל הודעה בו ביום", אמר לי, "תהיה בכוננות".

הייתי בן 26 והתרגשתי מאוד לקראת האפשרות לפגוש את "הזקן", "האחד בדורו". הטלפון המיוחל הגיע בבוקר של אחד מימי מארס 1973. "תתייצב היום בארבע אחר הצהריים במלון ?גלי כנרת' בטבריה", הודיע ישראלי. הזעקתי את צלם העיתון, אלכס גל, ודהרנו לטבריה על הווספה של אלכס, כשאני במושב האחורי.

התייצבנו מתוחים בפתח חדרו של בן-גוריון ב"גלי כנרת", המלון האהוב עליו. בחדר היה שולחן כתיבה רחב מידות שהבדיל אותו מהחדרים האחרים. על השולחן נערמו ספרים והרבה ניירות חלקים, שבהם רשם בן-גוריון פרקים סוערים בהיסטוריה שהיה ממעצביה. בן-גוריון העיף בנו מבט, סקר בעניין את מצלמתו של אלכס ואמר: "בוא לצעוד אתי. נשוחח בזמן ההליכה". צעדנו לאורך השדרה הניבטת אל הכנרת.

בן-גוריון צעד במלוא המרץ. בלוריתו הלבנה התנפנפה כאילו היתה בעלת חיות משל עצמה. את דבריו רשמתי תוך כדי הליכה. הוא תיאר בפרטי פרטים רגעים בפלונסק, עיר הולדתו. "כשהייתי בן 14", סיפר, "ייסדנו, שלושה חברים - שלמה צמח, שמואל פוקס ואני - ארגון נוער. קראנו לו ?עזרא' וכיוונו לשיבת ציון. היתה לנו מטרה: לדבר עברית. התחלנו לפנות להורים שלנו בעברית, והם החלו לענות לנו בעברית. אבא ידע עברית. הוא השפיע עלי שנים רבות. ממנו קיבלתי אהבתי לעם ישראל, לארץ ולשפה העברית".

שאלתי מיהן הדמויות שהשפיעו עליו בימי נעוריו. פניו אורו: "מי שהכי השפיע עלי היה הרצל. כשהייתי בן עשר, הגיע הקול לעיירה שלנו שמשיח בא, שהוא חי בווינה ושיש לו זקן שחור. ראינו בו את האיש הכי גדול, הערצנו אותו, קראנו כל דבר שכתב. החזון שלו השפיע עלי מאוד".

בן-גוריון לא התעייף בצעדה המהירה. לאחר כחצי שעה הוא היה רענן ומלא מרץ. שומר ראשו, שצעד לימינו, הציע לסיים את הצעדה. בן-גוריון אמר לו בחיוך גדול, "אולי אתה עייף? אני לא!".

אחרי שעשינו דרך של למעלה מחמישה קילומטרים לכיוון צמח, מלוויו של בן-גוריון הצליחו לשכנע אותו לחזור במכונית. ביקשתי להודות לו ולסיים את הראיון בתום שעה, כפי שהבטחתי למלוויו. בן-גוריון שאל אם אני ממהר. סיפרתי במבוכה על הבטחתי לסיים את הראיון בתום הצעדה. הוא פטר אותי בהינף יד. עלינו לחדרו.

שאלתי על ההיסוסים שקדמו להכרזה על הקמת המדינה. "ידעתי", סיפר, "שאנחנו עומדים מול קשיים עצומים. היינו 650 אלף יהודים מוקפים ב-30 מיליון ערבים. ידיד גדול שלנו, אמריקאי, אמר לי יומיים לפני ההכרזה: ?אל תעשו זאת, תאבדו את כל העם'. אני הייתי בטוח שננצח. חשבתי אז שנאבד 60 אלף מבנינו, ואיבדנו 6,000. כנראה הגזמתי כאשר חשבתי על הקשיים".

בשיחתנו, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אמר בן-גוריון שהוא מאמין שבתוך עשר שנים נגיע ליחסי שלום עם העולם הערבי. הערכתו התבססה על מה שכונה בפיו "התפכחות הערבים". הם יבינו, אמר, שהסיכוי להשמיד את ישראל אינו קיים, ושחובתם לשפר את חיי העם שלהם. "המנהיגים הערבים מתחילים להבין שתפקידם לדאוג לעם שלהם, ומחשבה זו יכולה להביא לשלום באזור", אמר בביטחון.

שאלתי אם יש החלטות, כמו פירוק הפלמ"ח או הירי על אלטלנה, שהוא מצטער עליהן. בן-גוריון נזף בי. "אתה ורבים אחרים משתמשים במלים שאין להן שחר. לא היה פירוק הפלמ"ח. לפני הקמת המדינה, היו לנו כל מיני צבאות. כשהכרזנו על המדינה, יצא חוק על צבא הגנה לישראל. צבא אחד. למדינה צריך להיות רק צבא אחד. זה היה הדבר העיקרי. היה לנו צבא יהודי. בעניין אלטלנה עשינו את הדבר היחידי שהיינו צריכים לעשות".

התעניינתי מי מהמדינאים שפגש הותיר בו את הרושם החזק ביותר. בן-גוריון נשמע חד ופסקני: "שארל דה-גול היה הגדול שבכולם... הוא היה קודם כל צרפתי, אבל העריך מאוד את הציונות. בוקר אחד החלטתי שאני רוצה לכתוב מכתב לדה-גול. כתבתי וביקשתי מהבחורים שלנו שידאגו לכך שהוא יקבל את המכתב עוד באותו ערב. המכתב הגיע ליעדו, אלא שבאותו ערב מת דה-גול".

מצאתי את בן-גוריון כותב זיכרונות שהיו עתידים להסתיים בשנת 1963, "בכרך ה-15", כדבריו. נותרה לו עוד עבודת כתיבה רבה עד שיגיע ל-1963, השנה שבה התפטר מראשות הממשלה וירד לשדה בוקר. "יש לי הרבה מה לכתוב, הזמן איננו נמצא בכיסי. אני מקווה שאוכל לעשות זאת", אמר.

נפרדתי ממנו, והוא התיישב לשולחן והחל לכתוב בלהט, כמי שכל דקה חשובה בעיניו. הראיון פורסם בגיליון פסח תשל"ג (אפריל 1973) של "במחנה גדנ"ע". ליד שמי הוסיפו העורכים, "כתב והלך". חודשים ספורים אחר כך, בדצמבר 1973, בן-גוריון הלך לעולמו. התברר שזה היה הראיון המקיף האחרון שהעניק לפני מותו.

במודעה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המתפרסמת בעיתונים בשבועות האחרונים, מוצג תצלומו ולידו נכתב: "יש אנשים שתמיד יהיו רלוונטיים". 35 שנה לאחר הראיון, אני עדיין זוכר אותו לפרטיו. "האחד בדורו" רלוונטי מאוד גם בדורנו.

ראיון זה התפרסם באפריל 1973 ב"מחנה גדנ"ע". זהו הראיון המקיף האחרון שהעניק בן-גוריון לפני מותו בדצמבר 1973



סגל מראיין את בן-גוריון במלון גלי כנרת בטבריה במארס 1973



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו