בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאחר מאבק ממושך, מאריא נשארת בארץ

ארבע שנים וחצי אחרי שמרבית משפחתה נהרגה מטיל ישראלי, הפלסטינית בת ה-10 שמרותקת לכיסא גלגלים ומונשמת קיבלה מעמד חוקי בארץ ויכולה להמשיך להשתקם

תגובות

בבוקרו של יום שלישי השבוע לא הפסיק הטלפון של חמדי אימאן לצלצל. כל מי שאוהב ומכיר את האיש המסור הזה ואת מאריא בת ה-10, הילדה הנדירה שלו, התקשר לברך והוא לא הבין למה. "בחדשות הודיעו ששר הפנים ישי החליט להעניק לכם מעמד חוקי בישראל", אמרו לו המברכים, וחמדי לא האמין שזה סוף סוף קורה לו. הוא לא מכיר את אלי ישי, מעולם לא פגש בו, הוא גם לא ממש יודע מה גרם לשר לאשר את מה שקודמיו ואחרים סירבו אפילו לשקול ובעיקר למה דווקא עכשיו, אבל זה כבר לא חשוב. בשורה התחתונה היה זה השר ישי ששם סוף לחמש שנים ארוכות של סבל בהן הם התרסקו פעם אחר פעם על קירות הממסד הישראלי.

אי אפשר שלא להתאהב במאריא. כל מי שמתקרב נשבה בקסמה. בקסם שנותן את התחושה שאת הכל אפשר לנצח. הקסם שלא יניח לכם להתמקד בגוף הקטן המשותק, המוטל בלי נוע, מתחת לרעמה של תלתלים. כשפורסם לראשונה סיפורה של מאריא לא נשארה כמעט עין אחת יבשה מול הטרגדיה הזאת. ילדה בת עשר, שטיל אחד של צה"ל ניפץ את חייה. ואילו היא, לא מפסיקה לחייך. כשהיא רתוקה לכיסא גלגלים ומונשמת שידרה כל כך הרבה תום ותקווה שנדמה היה שאיש לא יישאר אדיש למצוקותיה, אבל זה רק היה נדמה. בחמש השנים שאני מלווה את המשפחה הזאת ראיתי לא מעט אכזריות ממוסדת, בעיקר מצד מערכת הביטחון, אכזריות שבלטה באטימותה מול קהל של ישראלים טובים שסירבו להיכנע ועטפו את המשפחה הקטנה הזאת שנשארה לגמרי לבד אחרי האסון.

זה קרה בשבת 20 במאי 2006. משפחת אימאן יצאה לנסיעת בכורה במכונית שרכש הדוד רק כמה שעות קודם. שלושת הילדים, מוהנד, מאריה ומואמן, ישבו מאחור על ברכי האם והסבתא ושרו ביחד. הם שמעו את מסוק הקרב מתקרב כשטנדר עקף אותם משמאל ואז בשנייה אחת נפלו השמיים. צה"ל סימן אז "חיסול מוצלח" של פעיל ג'יהאד, מוחמד דחדוח שמו, שהיה זה שנסע בטנדר. הרכב של משפחת אימאן ספג את ההדף שממנו נהרגו אמה של מאריא, אחיה הבכור בן ה-6 סבתה ודודה. חמדי אבא של מאריא והבן הקטן נפצעו קל. היא הועברה במצב אנוש לבית חולים בישראל ומאז לא יכולה לנשום בכוחות עצמה ומשותקת בכל חלקי גופה.

כשגדעון לוי פרסם לראשונה את הסיפור של מאריא בעיתון "הארץ" התברר שאותה מדינה שהרסה את חייה הודיעה לאביה שהם לא יכולים להישאר כאן יותר, שמבחינת מערכת הביטחון הטיפול במאריא נגמר. לאחר הפרסום הוארך אישור השהייה והמימון לטיפול בבית החולים לילדים אלי"ן בירושלים, שם החלה מאריא בהליך שיקום. אלא שחצי שנה אחרי הפרסום בהארץ שוב "נגמר" המימון הריטואל הזה חזר פעם אחר פעם בחמש השנים האחרונות.

במערכת "עובדה" הוחלט אז לתעד את המציאות העכשווית של מאריא ואחרי השידור שוב החליטו במערכת הביטחון להאריך את השהיה והמימון. מהנקודה ההיא ועד השבוע נאלצנו - כל מי שעטפו את מאריא וחמדי - להתחנן ולבקש טובות אישיותממכרים במערכת הביטחון, כדי שיאשרו את המשך השיקום של מאריא ואת השהייה שלה ושל אביה בארץ. אף אחד שם לא הסכים להניע מהלך של מעמד חוקי למשפחה האומללה הזאת, לאיש לא היה באמת איכפת שהם גרים בתוך בית החולים כי אין להם ברירה אחרת - וגם לא שחמדי ישן על מזרן ליד המיטה של מאריא בעליבות מצמררת למרות כל מה שעבר. גם כשביקש להביא אליו את בנו הקטן המצולק והמבוהל מהאובדן והכאב, הוערמו כל כך הרבה קשיים שרק אלוהים וחמדי יודעים איך הוא הצליח לשרוד אותם בלי להתמוטט.

בכל התקופה הזאת היה זה חמדי שסעד את הילדה המשותקת שלו, שליטף אותה, שלימד אותה, שמחה את הדמעות והעניק כל כך הרבה כוח גם כשהוא עצמו נשאר באפיסת כוחות. ובמשך כל הזמן הזה מגיעים מכתבים ממשרד הביטחון שמודיעים שהוחלט להחזיר את מאריא לעזה או לרמאללה , בכל פעם איום אחר. בכל פעם מחדש האימה אחזה בהם מתוך ידיעה ברורה שחזרה לעזה משמעותה גזר דין מוות, כי אין בעזה את התנאים הרפואיים בהם היא יכולה להמשיך לתפקד.

חמדי ומאריא עדיין חיים בבית החולים אלי"ן בירושלים, זה כמעט בלתי נתפס. אחרי אינספור פניות למערכת הביטחון אושר להם אמנם תקציב לשכור בית אבל בהיעדר מעמד חוקי בישראל זה היה בלתי אפשרי מבחינה טכנית: אין תעודה, אין אשרה, אין גב כלכלי, כלום.

ד"ר אליעזר בארי ויתר אנשי הצוות הרפואי של אלי"ן נותנים למאריא את כל מה שאפשר לתת, גם הם נלחמים בעבורה מול המערכת ובמקביל מלמדים אותה איך להתנהל לבד על כיסא הגלגלים הממונע ואיך להיות כמעט עצמאית למרות כל המגבלות בחייה. ואכן כנגד כל הסיכויים מאריא לומדת היום בבית ספר רגיל, בית הספר היהודי ערבי בירושלים, היא היום בכיתה ד', מצטיינת בלימודיה, בעיקר בחשבון ובקריאה. כל בוקר מלווה אותה חמדי לבית הספר, מצנטר בהפסקות, מחתל, שומר בשבע עיניים, רק שהילדה שלו תהיה שמחה ומאושרת. בתום הלימודים הם חוזרים לחדר הקטן בבית החולים. ומשרד הביטחון בשלו, עושים טובה, זורקים פירורים.

יש מי שקוראים למה שקרה באותה שבת איומה שהרסה את חייה של מאריא טעות או תקלה, יש מי שקוראים לזה פשע מלחמה. זה לא כל כך משנה מה הטרמינולוגיה, השורה התחתונה ברורה כ"כ. מציאות החיים הזאת היא לא שאלה של ימין או שמאל של תפיסה פוליטית או יסודות הסכסוך. זאת בעיה של כולנו וגם האחריות. מכל האנשים היה זה דווקא השר אלי ישי שלקח אותה.

יהיו מי שיראו במהלך של ישי ניסיון לתקן את כתם השריפה בכרמל, יהיו מי שיגידו שילדה אחת לא מוחקת את מסע האימה שערך לילדי העובדים הזרים, אבל אני בוחרת לראות את כנות מעשיו. ישי מסביר לי שהומניטאריות היא הנחיית הרב ושהמשמעות של לקיחת אחריות היא הליכה עד הסוף. אנשיו מספרים שמהרגע שסיפורה של מאריא הובא לידיעתו חלפו דקות ספורות עד שאישר את בקשת המעמד החוקי בישראל. כרגע מדובר על תושבות ארעית הכוללת תעודת זהות כחולה וזכאות לכמעט כל הזכויות שלהן זכאים אזרחי מדינת ישראל, לרבות קיצבאות מהביטוח הלאומי. מאריא תתחיל לקבל טיפול רפואי באמצעות קופת חולים, היא תוכל לקבל גם סיוע סיעודי בבית אליו יוכלו עכשיו היא ואביה לעבור שכן את המעמד קיבלו האב והבן הקטן. בתום הליך בן שנים ספורות יקבלו גם מעמד של אזרחות. מאריא כדרכה שמחה ומחוייכת. וחמדי, הוא רק מבקש למסור תודה וברכה, לכל עם ישראל.



מאריא ואביה חמדי אימאן בבית החולים אלי'ן בירושלים, אתמול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו