בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מונומנט הזיכרון הפלסטיני יהפוך לשכונת יוקרה

מינהל מקרקעי ישראל מתכנן פרויקט רחב היקף בכפר הפלסטיני הנטוש ליפתא, השוכן בכניסה הראשית לירושלים. התוכנית מחייבת אמנם לשמר את הבתים, אך ביניהם ייבנו 212 יחידות דיור

תגובות

כשיעק?? עודה, בן 67, הולך בין חורבות הכפר ליפתא, שבכניסה הראשית לירושלים, הוא לא רואה את השכונות החדשות ואת האוטוסטרדות שמקיפות את הכפר. הוא לא רואה את מנהרת הרכבת שנחצבת מעליו, או את הכתובת "מוות לערבים", שמתנוססת בכניסה לכפר בו נולד, וגם לא את השלט עם שם היישוב הערבי המחוק, שהוצב בכניסה למקום. עודה רואה את הכפר והאזור כפי שהיו עד מארס 1948, לפני שננטשו על ידי התושבים הפלסטינים.

"ליפתא שוכנת בין דיר יאסין, קולוניה ובית איכסא", הוא אומר ומצביע, "כאן גרה משפחת עלי באדר, וכאן סאלח מוחמד". ליפתא של עודה לא משתרעת רק בין הבתים שנותרו עומדים סביב המעיין המוכר - הוא רואה את שרידי בתיה גם בשכונת רוממה; את אדמותיה מתחת לבתים החדשים של שכונת רמות; ואת מבנה בית הספר שלה בכניסה לירושלים, שמשמש היום מוסד חינוך חרדי. "כאן השורשים שלי, כל המנטליות שלי מגיעה מכאן, אני לעולם לא אוכל לשכוח", הוא אומר.

הנכבה השנייה

עתה נמצאים שרידי הכפר בפני סכנה. אולי לא סכנת היעלמות, אך סכנה לשינוי אופיו המיוחד של המקום. לפני שבועיים פרסם מינהל מקרקעי ישראל מכרז לתחילת העבודות בליפתא, שעתידה להפוך מכפר פלסטיני נטוש בפאתי ירושלים ואזור טיולים פופולרי, לשכונת יוקרה מעוצבת. בשביל עודה מדובר בנכבה שנייה, לא פחות.

הכפר ליפתא הוא אנומליה. מבין מאות הכפרים הפלסטיניים שננטשו ב-1948 הוא הכפר היחיד שאמנם לא נהרס, אך בתיו גם לא זכו לדיירים חדשים (לעומת עין כרם ועין הוד שאוכלסו מחדש). עודה ואחרים רואים ב-55 הבתים שנותרו ובטרסות שסביבם, מנהרת זמן ומונומנט זיכרון לחברה הפלסטינית שלפני מלחמת השחרור.

לאחר נטישת הכפר נהרסו במתכוון תקרות המבנים כדי למנוע פלישה והכפר הפך להיות מעונם של חסרי בית ואנשי שוליים. באחד מבתיו פועל ב-20 השנים האחרונות בהצלחה מכון גמילה לנרקומנים צעירים. מנהלו, משה קרון, אמר אתמול כי הוא לא יודע מה יעלה בגורל המקום עם תחילת בניית השכונה החדשה.

תוכנית הבינוי אמנם מחייבת את שימור הבתים ומתכנניה אף מבטיחים שהודות לה יזכו הבתים לשיפוץ קפדני ויהפכו למסעדות וגלריות. אולם בשטחים הפתוחים שבין הבתים צפויים להיבנות 212 יחידות דיור יוקרתיות וכן בית מלון קטן, שישנו את אופיו של המקום ללא היכר. בעיני מחייבי שימור הכפר, פלסטינים וישראלים, התוכנית תביא להיעלמותו של הכפר האחרון ששרד מבין כפרי הנכבה ואולי גם לפנינה ארכיטקטונית ותרבותית.

עודה, כיום פעיל זכויות אדם, היה בעבר פעיל החזית העממית, שאף ריצה מאסר ארוך. כשמשפחתו נמלטה מהכפר הוא היה בן 8. בית ילדותו חולש על המעיין שהיה ועודנו מרכז הכפר, "כאן היה עץ תות ענק שנתן צל על כל המקום", הוא מתאר את המעיין וסביבתו כפי שהם נצורים בזכרונותיו, "היו פה שלוש בריכות: למי שתייה, לצורכי הניקיון של הבית ולבעלי החיים. כאן הייתה רחבה שבה היו מתכנסים בחגיגות או באבל. כאן היו רוקדים עם רבבה (כלי נגינה ערבי, נ.ח). מפה היינו הילדים בונים תעלות קטנות ומזרימים בהן מים", הוא מספר ומדלג בצעד מהיר ולא אופייני לגילו לעבר החורבה שהייתה ביתו.

הוא זוכר גם ימים אחרים: איך אחיו הקטן משך בשמלת אמו כאשר החלו יריות לעבר הכפר; את הלוויה האחרונה שעברה מתחת לבית, של תושב הכפר שנדקר למוות בידי יהודים בדרכו לרמאללה; ואת אביו נושא על גבו את שני אחיו הקטנים בדרך החוצה, בפעם האחרונה, מהכפר.

אתמול, כבכל יום, הגיעה למקום חבורה של צעירים דתיים לטבול בבריכת האגירה הקטנה בפתח המעיין. "כשאני רואה פה אחרים זה עונש בשבילי", אומר עודה. "זה מה שגורם לי להיאבק למען ליפתא, ההיסטוריה לא תלך תמיד בכיוון הלא נכון, בסוף היא תתקן את עצמה. החלום שלנו הוא שיהיה שלום ושנוכל לחזור לכפר שלנו. יש מספיק מקום בפלסטין לכולם. אלה הבתים שלנו, כאן נולדנו, כאן נשמנו את האוויר ולכאן אנחנו זכאים לחזור", הוא אומר. "היום בו יתחילו העבודות יהיה יום של סבל, של נכבה".

נכס תרבותי ארכיטקטוני

אל עודה ויתר צאצאי יפתא מצטרפים גם מתנגדים שאינם בהכרח שותפים לשאיפות השיבה שלהם. האדריכל גדי עירון רואה במקום נכס תרבות עולמי שיש להגן עליו וגם הוא שותף לתיאורי גן העדן של עודה: "ליפתא היא מקום מיתולוגי, כמו הסלע האדום, זה גן עדן, פלגי מים, עצי פרי, נוף מקום מוגן אסתטי ורומנטי", הוא אומר.

עירון מייחס חשיבות עצומה לאדריכלות הבתים בליפתא. עושרו היחסי של הכפר וכישורי הבנייה של תושביו הפכו את הבתים בליפתא לתפארת הבנייה הפלסטינית שלפני הנכבה. הבתים נסמכים על ארבע קשתות מושלמות ובנויים מהאבן המקומית. "זו בנייה אקולוגית מאוד ששומרת על חום וקור, ללא שום ראוותנות", אומר עירון, ומשווה את הבתים בליפתא לאיגלו האינואיטי, לבתי הבוץ האינדיאניים ולבתי הצפחה באיטליה. "הריסת ליפתא היא כמו הריסת פסלי הבודהה על ידי הטליבאן. יש לעם היהודי כל כך הרבה מורשת, אז אנחנו באים להרוס את כבשת הרש של הפלסטינים? ליפתא חשוב יותר מהטאג' מאהל, מבחינת היופי ובשביל המורשת הים תיכונית. הטאג' מאהל זה קיטש, בליפתא אין שום קיטש".

"אני מבין שאין זכות שיבה אבל זו יכולה להיות מזכרת ל-400 הכפרים", מוסיף עירון. בחזונו הוא מדבר על הפיכת הכפר לשמורה ולמוזיאון אדריכלי בינלאומי לשיטת הבנייה הייחודית.

הוא גם מסכים להצביע על מקור מימון סמלי - 50 מיליוני השקלים שהוקצו לשינוי תוואי נתיבי איילון כדי שלא יפגעו בבית הבילויים ההיסטורי בדרום תל אביב. לטענת עירון, "בית הבילויים הוא אפילו לא בניין איכותי. לעומתו הבניינים של ליפתא הם אמנות צרופה".

האדריכל גבריאל (גובי) קרטס שתיכנן את השכונה החדשה יחד עם שמואל גרואג ושלמה אהרונסון, מסביר שהתוכנית היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לליפתא. "ישנה גישה של לא לעשות כלום, שמשמעותה היא היעלמות הכפר. הגישה שלנו היא גישה של שימור והחייאה. התוכנית מכתיבה כללי שימור קפדניים ביותר והיא מאפשרת בנייה רק לאחר שהמבנים ההיסטוריים ישומרו, והכל נעשה בפיקוח של רשות העתיקות ואדריכל שימור".




יעקב עודה בכפר ליפתא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו