בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

01.02.1947 / דב גרונר מוותר על הערעור שיציל את חייו

היום לפני 64 שנה:

תגובות

ב-1994 נזכר סופר "הארץ" אברהם טל, שגדל ברמת גן של שנות ה-40, ביום באפריל 1946, "יום שבו פשטה במושבה כאש בשדה קוצים השמועה שהאצ"ל תקף את בניין המשטרה". רמת גן, כתב, "היתה אחת ממעוזי האצ"ל, ותמיד היו מי שהביאו לנו מידע מוסמך ממקור ראשון על פעולות המחתרת. על כך שיש פצוע שנתפס בידי הבריטים שמענו מאוחר יותר, וכך גם את שמו של דב גרונר". גרונר, יליד הונגריה שהשתחרר שבועיים לפני הירי מחמש שנות שירות בצבא הבריטי, איבד את רוב משפחתו וחבריו בשואה.

טל נזכר באירועים האלו בביקורת טלוויזיה שכתב על סרט חדש שהוקרן אז בערוץ 3 בכבלים, "ייפוי כוח" של האחים ברבש. הסרט לא עסק בפעולת הירי, לא בתפיסתו ובכליאתו של גרונר, וגם לא בגזר דין מוות שהוצא עליו בתחילת ינואר 1947. "ייפוי כוח" בחן את הסכמתו של גרונר לחתום על בקשת ערעור בפני מועצת המלך, שהיתה תקוותו היחידה לחנינה, והחלטתו לחזור בו. "על העובדות הקשורות בפרשה זו נטוש ויכוח בין ותיקים בני התקופה וצעירים יותר שהתעמקו בפרטי הפרשה", כתב טל. לפי הסרט, גרונר מסכים לחתום על הערעור רק אם יקבל הוראה מפורשת כזו מהנהגת האצ"ל - והוראה כזו לא ניתנה: היתה בה משום הכרה בשלטון הבריטי בארץ ישראל שחתרה תחת האידיאולוגיה של הארגון.

דרמת הערעור הלא חתום החלה ב-24 בינואר 1947, כאשר נודע שהמפקד הראשי של הצבא הבריטי אישר את דין המיתה של גרונר. למחרת נאמר לו כי הוא זכאי לבקש רשות לערער על גזר הדין בפני מועצת המלך בלונדון ולבקש חנינה מהמלך; אולם גרונר, שקיבל את ההודעה על אישור גזר הדין ב"שלוות נפש גמורה", דיווח אז "הארץ", סירב לחתום על בקשת החנינה. הוא התמיד בסירובו גם נוכח הפצרותיו של עורך דינו לויצקי, ושל הרב הראשי הרצוג, שיסכים לדרוש ערעור. כפי שביטאה זאת קריקטורה ב"הארץ" שהציגה את גרונר בכלאו מתלבט שייקספירית: "אחתום או לא אחתום? הנה השאלה של היישוב". גורלו של גרונר, בעיני רבים, עשוי היה להיות גם גורלו של היישוב: אם ייתלה, יגיבו חבריו לאצ"ל בפעולות נקם, שיביאו לביטול האדמיניסטרציה האזרחית ולהחזרת שלטון צבאי, ויסכנו את המו"מ שהתנהל אז בלונדון לקראת פתרון פוליטי של שאלת ארץ ישראל.

והנה ב-29 בינואר, "לאחר שידולים, שנמשכו קרוב לשלוש שעות", דיווח "הארץ", הסכים גרונר "לתת יפוי כוח לעורכי הדין א. לויצקי ומ. קריצמן להגיש בשמו בקשה למועצת המלך בלונדון להתיר לו לערער על פסק הדין של מוות". אלא שיומיים אחר כך, ב-1 בפברואר 1947, במוצאי שבת, "נודע, כי הוצאתו לפועל של גזר דין המיתה נגד דב גרונר עומדת שוב על הפרק", דיווח "הארץ". "כנראה לא נתמלאו התנאים להגשת ערעור בפני מועצת המלך"; ובמלים אחרות, גרונר חזר בו. "גרונר מוכן, כנראה, בכוח טירופו הפנאטי, להיתלות כדי לשמש במותו חומר נפץ שיחסל את השלטון האזרחי בארץ", נכתב במאמר המערכת בעיתון. "הוא ואנשיו מקווים, שמשטר הדיכוי של הצבא יהפוך את רוב הישוב לחסידי השיטות של אצ"ל". לצד זאת המשיך "הארץ" להפציר בשלטונות הבריטיים להמתיק את עונשו של גרונר.

אחותו של גרונר, הלן פרידמן, טסה לישראל ממקום מושבה בארה"ב בניסיון לשנות את דעת אחיה; ארגונים יהודיים המשיכו ללחוץ עליו לחתום על בקשת החנינה. לשווא. דודו, אף הוא אמריקאי, הגיש ערעור למענו - שנדחה. ב-16 באפריל, בשעת בוקר מוקדמת, גרונר הוצא להורג בבית הכלא בעכו, יחד עם שלושה נידונים למוות נוספים: דב בן זלמן רוזנבאום, אליעזר בן ציון קאשאני ומרדכי בן אברהם אלקאשי. אחותו של גרונר, הלן פרידמן, שבה לארצות הברית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו