בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תעלומת הרצח של המיסיונרית השוודית בי-ם

מותה של מקימת מבנה ישיבת "בית אורות", הילדה אנדרסון, ב-1948 היווה בסיס לתיאוריות קונספירציה. השבוע הונחה אבן יסוד לשכונה שתקום סמוך למבנה

תגובות

טקס הנחת אבן הפינה, שנערך השבוע לכבוד הקמת שכונה יהודית בהר הזיתים, כלל רשימה מכובדת של משתתפים - מיקירי הימין הישראלי ועד לרפובליקני מייק האקבי ושחקן הקולנוע ג'ון ווייט. השכונה החדשה עתידה להיבנות בצמוד לישיבת "בית אורות", שצופה על ירושלים מההר. בין העיתונאים הרבים שסיקרו את הטקס, היה גם וידר נורברג, שכותב ועורך בעיתון נורווגי קטן ופרו ישראלי בשם "כרמל".

נורברג הגיע לאירוע לא רק כעיתונאי, אלא גם כממשיך דרכה של הילדה אנדרסון, מי שהקימה את הבית שבו נמצאת כיום ישיבת "בית אורות" ועתיד להפוך לחלק מהשכונה היהודית. אנדרסון, שהיתה עיתונאית שוודית נוצרייה ושליחתו הראשונה של עיתון "כרמל", הגיעה ארצה ממניעים ציוניים, ותקעה יתד על הר הזיתים. סיפור חייה המסעיר ויותר מכך תעלומת מותה המסתורי באפריל 1948 הם בסיס מוצק לתיאוריות קונספירציה והאשמות שבהן מעורבים ישראלים, פלסטינים, שוודים ובריטים. הקמת השכונה, מבחינת נורברג וחבריו, היא "הפי אנד" לסיפורה של אנדרסון.

השוודית עם הסוכריות

אנדרסון היתה חריגה בנוף הירושלמי של שנות ה-30 וה-40. היא היתה נוצרייה אדוקה ועיתונאית מקצועית שכתבה מעין "בלוג" חודשי מירושלים ההולכת ושוקעת במלחמה. היא הגיעה לעיר אחרי כמה שנים של משימה מיסיונרית בסין. "הרופא שלה אמר לה שמזג האוויר בירושלים עדיף", אומר נורברג. כשהגיעה לארץ היא התאהבה ברעיון הציוני, אך חיה בבית המבודד, בין שכנים פלסטינים.

ההיסטוריון משה חננאל ערך מחקר על חייה ומותה של אנדרסון בעבור ספרו, "הירושלמים", המגולל את סיפורה של ירושלים המנדטורית דרך מדריך הטלפונים של העיר. מספר הקו בביתה של אנדרסון היה 3268, ומהראיונות שקיים חננאל עם השכנים הפלסטינים המבוגרים עולה כי יחסי השכנות עמה היו טובים. "הם קראו לה השוודית שמחלקת סוכריות. היא לימדה את בעל המכולת לעטוף את מוצרי המזון ואת הנשים להשתמש במכונת תפירה", מספר חננאל. נורברג סיפר כי אנדרסון קראה לביתה "הקן השוודי של ירושלים", והוא זכה למבקרים רבים, "רבנים, פוליטיקאים, יהודים וערבים. הרעיון היה שאם היה לך כסף היית משלם ואם לא אז לא". הבית שימש גם לאירוח שועי עולם, ובהם הקיסר האתיופי היילה סלאסי ונסיך הכתר השוודי.

ב-1948, עם הידרדרות המצב הביטחוני בירושלים, כתבה אנדרסון לחבר בשטוקהולם, במכתב שמובא גם בספרו של חננאל, כי הכאוס משתלט על העיר: "אי אפשר לישון ללא כדורי שינה, אך העם אינו מתלונן ואני סובלת עם העם. אלוהים שומע את עמו ואת בכיו ואת סבלו".

ימים לפני מותה כתבה על הקשיים בהגעה לדואר, שעיכבו את משלוח הכתבות והמכתבים שכתבה: "אני יושבת עם מכונת הכתיבה שלי כדי לכתוב את הברכות האחרונות, שאלוהים יעזור לנו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאני יכולה לשלוח". באותו מכתב גם סיפרה על "מס" שנאלצה לשלם לנציגי מליציה ערבית מקומית שבאו לביתה. "אבל אני יודעת שאם האל לא ישמור על הבית, השומרים לא יועילו", כתבה והתייחסה לספר תהלים.

ב-25 באפריל 1948, כאשר ירושלים כבר קרועה במלחמה והבריטים נטשו את בסיסיהם לקראת פינוי הארץ, הלכה אנדרסון בחזרה מהכנסייה כשכדור של צלף פגע בה והרגה. חננאל מדגיש כי באותו יום לא היו קרבות באזור. נראה שמי שירה בה רצה במותה. השאלה היא מי.

מיד אחרי מותה, החלו האשמות הדדיות בין היהודים לערבים באחריות למותה. העיתונות הפלסטינית טענה כי צלף יהודי מהר הזיתים ירה בה. חננאל מזכה את הצד היהודי מהרצח - הוא בדק את ההיתכנות הבליסטית של ירייה כזו וקבע שזה בלתי אפשרי.

נורברג טוען שאין לו ספק מי אחראי לרצח - לדבריו, מי שעומד מאחורי מותה הם הבריטים. את הראיה העיקרית לאשמתם של הבריטים סיפקה אנדרסון עצמה. כחודשיים לפני מותה, בעקבות ביקור של קצין בריטי בביתה, היא כתבה כי היא חוששת שהבריטים ירצו לחסל אותה. נורברג אומר כי הסיבה לכך הם מאמרי הביקורת החריפים שכתבה נגד שלטונות המנדט. בעקבות הביקור היא גם נקטה אמצעי זהירות כדי שאחרי מותה הבית לא יחזור לבעליו הערבים, שכן לא היו לה יורשים, והעבירה את הרישום על הבית לזכותו של מייסד "כרמל", פיי הנסן. "כשהיינו איתה לאחרונה היא הרגישה חזק בלבה שהיא הולכת למות. לכן החליטה להעביר את הבית", כתב הנסן באותם ימים. נורברג גם שוחח עם אלמנתו של הנסן, שסיפרה לו שאנדרסון ידעה שהבריטים עומדים להרוג אותה, אבל לא יעשו את זה בעצמם.

לחננאל יש הסבר אחר. לטענתו לשוודים יש מה להסתיר בפרשה - "הממשלה השוודית מעולם לא ביקשה לחקור את הרצח הזה", הוא אומר. לטענתו, הדבר נובע מכך שלאנדרסון היה קרוב משפחה (בעל של בת דודתה) שהיה קצין בלגיון הערבי, ולדעת חננאל, הוא חשוד מרכזי ברצח. "הערבים חששו מהדעות הפרו-ציוניות שלה וחששו שעם עזיבת הבריטים היא תעביר את הבית, שנמצא בנקודה אסטרטגית, לידי ההגנה", אומר חננאל, שגם מצביע על סתירות בתיאור האירוע כפי שנמסרו על ידי הקונסול השוודי בירושלים באותם ימים ורומז על מעורבות אפשרית של בנו של הקונסול, שהיה מקורב לראשי הציבור הערבי בירושלים במעשה.

סיפור עם סוף טוב

לאחר מותה ונפילת הר הזיתים בידי הירדנים, לא הצליח ארגון "כרמל" לקבל בעלות על הבית, ככל הנראה בשל נטייתו הציונית. הבית הועבר לבעלות משפחתה של אנדרסון בשוודיה ומאוחר יותר נרכש על ידי בישוף ארמני, שמכר אותו, בתורו, לפטרון המתנחלים ארווינג מוסקוביץ. בעסקה תיווך חבר הכנסת לשעבר בני אלון.

תעלומה קטנה נוספת אופפת את קברה של אנדרסון. על המצבה של הקבר, שמצוי בבית קברות קטן ואקסקלוסיבי סמוך לכניסה לקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, נכתב "מאי 1948", אף על פי שאנדסון מתה באפריל.

למרות זאת, בתאריך הנכון בכל שנה מגיע נורברג יחד עם קבוצה של מוקירי זכרה מהקהילה הסקנדינווית המזערית של ירושלים. "אנדרסון נאבקה למען הקמת מדינת ישראל", אומר נורברג, "היא נורתה שלושה שבועות לפני שחלומה התגשם. אם היא היתה בחיים היום ורואה שבונים שכונה יהודית בהר הזיתים היא היתה מלאה אושר. לסיפור הזה יש סוף טוב מבחינתנו".

ואולי הפתרון לתעלומת מותה בכלל מצוי במקום אחר: 47 שנים לפני הירצחה של אנדרסון חייתה שוודית אחרת בירושלים, הסופרת וזוכת פרס נובל סלמה לגרלף, שביקרה בישראל בראשית המאה העשרים. הרומן שלה "ירושלים", שראה אור ב-1901 ותורגם לעברית ב-1921, מספר על קהילה שוודית שבחרה לחיות בעיר הקודש.

חננאל מוצא ברומן מעין נבואה על מותה של אנדרסון. "הדבר הוא אמנם כך", כתבה לגרלף, "שלא כל בני האדם הם חזקים למדי בשביל לשאת את החיים בירושלים (...). פה היא ירושלים של ציד הנפשות, פה היא ירושלים של לשון הרע, ירושלים של הכזבים, הדיבה והחירוף, פה רודפים ומרדפים בלי הרף, פה רוצחים בלי כלי זין. זוהי ירושלים ההורגת בני אדם".



מימין בכיוון השעון: מבנה ישיבת בית אורות בהר הזיתים, מצבת קברה של הילדה אנדרסן בהר הצופים עליה חקוק תאריך שגוי, והילדה אנדרסון על גג מבנה בית אורות בשנות ה-40. הבית של אנדרסון נקרא ''הקן השוודי של ירושלים'', והוא שימש גם לאירוח שועי עולם, ובהם הקיסר האתיופי היילה סלאסי ונסיך הכתר השוודי


תצלום: Karmel Israel NYTT



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו