אבירמה גולן | חופש אקדמי או אוזלת-יד

פשרה ראויה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
333

למי שלא מצוי בנבכי החיים האקדמיים קשה להבין על מה המהומה: למי חשוב אם יחשפו (או לא) מי כתב מה על מועמד כל-שהוא באוניברסיטה? אלא שלחוקרים ומרצים באוניברסיטאות הנושא קריטי. ועדות המינויים, שעניינן התגלגל שבע שנים מערכאה לערכאה עד לסיומו השבוע, הן ועדות מקצועיות, וולונטריות, הקובעות את המשך מסלול ההתקדמות של חברי הסגל.

תהליך זה, שבחלק מן האוניברסיטאות כבר הפך שקוף יחסית (אף שלא ניתן לקרוא את הפרוטוקולים של הוועדה, שמות חבריה ידועים), הוא הישורת האחרונה של מרוץ ארוך ומייגע, שבמהלכו נדרש המרצה ו/או החוקר להוכיח את כישוריו בדרכים שונות, במסגרת האוניברסיטה ובפרסום מאמרים מקצועיים בכתבי עת נחשבים בעולם.

התקופה שבה עתיד המועמד תלוי בידי כותבים עלומים, המעבירים את המלצותיהם לוועדת המינויים, נחשבת באקדמיה לעינוי ממושך - הוא אפוף ניחושים, יצרים, שנאות, קנאות וחששות שחלקם, לפחות, מבוסס. מה שנראה, למשל, בעיני החוקר הישג עצום, עלול להצטייר בעיני כותב חוות הדעת כהצלחה בינונית ומטה, אם משום שהמועמד מגזים לטובת עצמו, ואם משום שכותב חוות הדעת לא מכיר מספיק את כתבי העת בתחום הספציפי שבו מדובר.

באקדמיה נוצר סביב ועדות המינויים פולקלור שלם, שלמתבונן מן החוץ עשוי להיראות מלודרמטי במקצת. אך אם מביאים בחשבון שלגבי רבים מהמועמדים מדובר בקריירה שהיא כל חייהם, ושדחיית קידומם (במיוחד בימים אלה כשהאוניברסיטאות נתונות ללחץ כלכלי כבד), עלולה לפגוע בהמשך העסקתם - אפשר להבין את גודל הדרמה. אלא שברובם המכריע של המקרים, מי שצלח את המסלול כולו והגיע עד לוועדה - מועמדותו תאושר.

מדובר בתהליך מורכב, שגם באוניברסיטאות שבהן פעילות הוועדה גלויה יחסית, קשה - ואולי אף לא נכון - להסיר לחלוטין את מעטה החשאיות סביבו. מפסק הדין ניכר היטב ששופטי בג"ץ היו מודעים לאיזון העדין שבין החופש האקדמי, המאפשר לאוניברסיטאות (על פי חוק) למנות אנשים כרצונן, לבין הצורך - שבגינו נדונה הפרשה מלכתחילה בבית הדין לעבודה - להגן על עובדים מפני שרירות מעסיקיהם. הפתרון שמצאו - חיסיון הדרגתי ועל פי העניין - הוא פשרה ראויה.

ספק אם הפשרה הזאת תעמוד במבחן, שכן פרופסורים שיתבקשו לחוות דעה על מועמדים עלולים לסרב, בתואנה שהם חוששים להיחשף לתביעה מצד כל מי שיחשוב שנעשה לו עוול, אבל כל טענה אין להפנות אל השופטים, אלא אל האוניברסיטאות.

אלה, בחולשתן, לא ידעו לנסח לעצמן עקרונות מחודשים לנוכח השינויים המתחוללים סביבן וכנגד המתקפות הניתכות עליהן, והעדיפו לקונן רפות בשם החופש האקדמי שיוקרתו בציבור נשחקת במהירות מבהילה. אפשר היה למצוא מזמן דרכים יצירתיות וחכמות לאיזון בין החופש האקדמי לבין זכותו של אדם לדעת מה, מי ומדוע דוחים את מועמדותו. כיוון שלא עשו זאת, דחפו האוניברסיטאות את ההכרעה, כמו במקרים רבים ורעים אחרים, לבג"ץ.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ