בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

09.02.1944 /נטיעות ט"ו בשבט בגטו טרזינשטאט

היום לפני 67 שנה:

תגובות

ביום חורף קר של סוף שנת 1948 בא יוחנן זאב שיק לגינה גדולה ועזובה שהיתה רק שנים לפני כן חלק מגטו טרזינשטאט. בחצר הגדולה ראה את העץ שננטע שם ארבע שנים קודם לכן, כשהגטו, שהוקם בנובמבר 1941 בצ'כיה, צפונית לבירה פראג, עוד איכלס בצפיפות את יהודי בוהמיה ומורביה, הולנד, אוסטריה, גרמניה ודנמרק שרוכזו שם - ומשם נשלחו למחנות מוות.

את זיכרונותיו מיום שתילתו של העץ, ט"ו בשבט שחל ב-9 בפברואר 1944, פרסם שיק ב"הארץ" בינואר 1949, לרגל ט"ו בשבט באותה שנה. "אותו חורף הצטיין ברוך מזג האוויר, והשלגים התחילו להימוס כבר בראשית ינואר", כתב. "שנת 1944 דרשה בשלומם של שוכני גטו טרזינשטאט בשמים בהירים ובאור עדין של שמש חורף... פני האנשים צהלו לשמע הידיעות על שצבאות בעלות הברית עלו על חוף אירופה ונתקדרו שוב למראה הקבוצות הנשלחות בזו אחר זו מן הגטו לאושוויניצים". אבל ככל שהתמעטו הסיכויים לחיות, ככל שהמוות הידק את אחיזתו ביושבי הגטו, כך "מידת החירות בלבבות האנשים גברה". זו, כתב שיק, היתה "דרך החיים בגטו... גם כוח היצירה מבית וגם כוח הסכנה מבחוץ הגיעו לשיאם".

כך מצא ט"ו בשבט את הגטו ואת אנשיו באותה שנה; ואת המחנכים, הילדים והנוער, אשר עסקו בתוכניות לקראת החג. באפלת הגטו חשיבותו לא רק הועמה, אף התעצמה מאוד: "מספרים לנו: מצבם של הילדים היה בטוב, תנאי שיכונם היו הגונים, מנות המזונות הקצובים גבוהות יותר, ובסתר זכו לחינוך יפה מצד מחנכיהם אמיצי הלב. וכיוצא בזה. ברם, מי שטיפל בילדי הגטו, יודע אף יודע, מה רבים היו הרגעים שבהם דעך אור מבטם של הפעוטות, מה תכופים היו המקרים שילדים פרצו לפתע בבכי באישון לילה, כשהכל מסביבם ישנו את שנתם, תינוקות ששאלות למאות מציקות לנפשם, מאות של ?מדוע' שאין ?יען כי' כנגדם... רק בדרכי חינוך מתוך אהבה אפשר היה להמעיט בשיעור מה את כל מעמסת הנחיתות, שהעיקה על הפעוטות... לפיכך היתה כה רבה הברכה, שטמן בחובו כל יום טוב יהודי על הזכרונות ההיסטוריים הקשורים בו". בגטו, שאין בו זכר לפירות החג - הדרים, תאנים, תמרים וצימוקים - קם לפתע אחד המורים ואמר: "'אמנם אין אנו יכולים להביא לילדינו פירות, אבל בכוחנו לנטוע - לנטוע כבארץ ישראל'. דעתך נטרפה עליך - השיבו שאר המורים". אבל לבעל הרעיון היתה תשובה לכל השגותיהם. העץ יינטע בחצר בית הנוער, ויודיעו לרשויות שהנטיעה היא חלק מחינוך על ידי עבודה, שאף הוא היה חוקי בגטו; השתיל יילקח מגינת הילדים, ובמקרה יינטע בט"ו בשבט.

המורים השתכנעו; הוועד היהודי אישר את התוכנית, בחשש אך בצהלה; הגנן המציא שתיל תדהר; קבוצת ילדים בחרה מתוכה ילד וילדה שינטעו אותו. אורחים רבים הוזמנו לחגיגה, וכולם באו - גם רבים מפקידי הגטו, שחירפו את נפשם: "הללו ודאי שלא יוכלו לטעון, שהשתתפו בשיעור שנערך במסגרת ?החינוך על ידי עבודה'".

הילדים עמדו בחצי הגורן סביב מקום השתילה. נישא נאום שקט ושקול. אחד המנהיגים הציונים נישק את השתיל ובדמעות בירך את הילדים השותלים. אחד הרבנים בירך גם הוא: "יהי רצון ונטעתם במו ידיכם בארצנו הקדושה במהרה בימינו".

אבל ה"טכס המזעזע", כתב שיק, "אינו לפי רוחם של הילדים. בשבילם יש בו קצת משום דבר זר לליבם. שירה עליזה פולחת את האויר: שמחתם שלהם פורצת החוצה. ומיד פותחים בהורה צוהלת סביב השתיל. הזקנים בוכים, הצעירים רוקדים; אלה ואלה מתוך חדווה".

ארבע שנים אחר כך, והעץ עוד חי. "הילדים שנטעוהו אינם בחיים. ויחד אתם ניספו רבים ממחנכיהם", כתב שיק. "אילו היה הדבר ברוחי, הייתי בזהירות עוקר את העץ הזה ומעבירו לארץ-ישראל. הייתי נוטעו בדגניה. שוב יקיפוהו ילדי ישראל במחול הורה. מה רב חפצי למנוע מן העץ את חרפת הגלות!".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו