בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

16.2.1925/משפט הרצח של מאיר הירשהורן

היום לפני 86 שנה:

תגובות

האולם היה מלא מפה לפה כאשר, בפתח משפטו של מאיר הירשהורן (קרן-צבי) ב-16 בפברואר 1925, ביקש סנגורו, ד"ר אליעש, לשמוע את המשפט בדלתיים סגורות. "כאן עומדים להתברר עניינים משפחתיים אינטימיים וכמה שאלות פטולוגיות סקסואליות", נימק. אבל השופט דחה את הבקשה.

בימים הבאים סופר "הארץ" גד. ז. דיווח מהמשפט בלי לחסוך בפרטים על פרשת הזוג: הבעל בן ה-20 שהגיע כשלוש שנים קודם לכן מלובלין לתל אביב, רצח בנובמבר 1924 בברוטאליות את אשתו, אליונורה-לאה פלדמן בת ה-18. אלפי מילים על אודות הפרשה הודפסו בעיתון הדקיק בשלושת ימי המשפט: עשרות עדים, שהעידו על הזוג יחד ובנפרד, צוטטו במדויק בעיתון; כך גם תיאורי הרצח והגופה ודברי עדים מומחים שבחנו את נפשו של הנאשם. עם תום המשפט, הוקדש עמוד שלם לניתוח פסיכואנליטי של אופיו של הירשהורן ושל פשעו, שנבע, לפי מאמרו בעיתון של ד"ר הר-אבן (שטיינברג), ממניעים פסיכו-סקסואליים הקשורים בהפקת הנאה מינית על ידי סדיזם.

"הנאשם הכיר את הנרצחת לפני שלש שנים", ציטט גד. ז. מתוך כתב האישום למחרת יום המשפט הראשון. הם התחתנו, אך נפרדו מקץ שנה. "מתברר שהנרצחת לא הרשתה לנאשם להשתמש בזכויות הבעל אשר לו מפני שהיתה עוד רכה בשנים", דיווח "הארץ". כפי שהעיד הירשהורן במשפטו, "תשעה חודשים ישבנו יחד, ישנו יחד, ובכל זאת לא היתה לי לאשה".

הירשהורן, מאוהב עד שיגעון, ניסה להחזירה ללא הועיל. ידידיו, ששימשו עדים בבית המשפט באותו יום, סיפרו שהתרה בחבריו: "הקומדיה הזו תיגמר בטרגדיה". לחבר אחד אמר שאם תיפרד ממנו, "לא ישאיר לה את עיניה ופניה היפים".

בבוקר ה-13 בנובמבר 1924 אמר הירשהורן לבעלת מלון רובינשטיין, בו עבד בשקדנות, כי הוא יוצא לנמל לאסוף אורחים. למעשה הלך לבית גפן - שם עבדה ליאונורה כמשרתת - ובכליו תער שנטל מאחד מאורחי הפנסיון, אדם בשם צ'צ'יק.

הוא מצא שם את ליאונורה לבדה; שעה אחר כך, כשקרובתו של גפן חזרה לבית, היא מצאה את ליאונורה בחדר האמבטיה בתוך שלולית של דם. "צנומה, שיערותיה כהות, גזוזות ועיניה עצומות", תיאר אותה מפקד משטרת תל אביב. בטנה היתה פתוחה, ואברי מינה פצועים. עקבות של דם הוליכו ממנה לחדר השינה, ואל כתובת על הקיר: "ראבע" (נקמה).

במשפט היה הירשהורן שקט רוב הזמן. אבל כשנקרא לדוכן העדים, עיניו ברקו ופניו חוורו. "מורגש היה כי הוא מבולבל", כתב גד. ז. על השולחן מולו מונחת היתה תמונתו עם אשתו. "הנאשם מרגיש בתמונה ובקול רועד מבקש שיסלקוה מנגד עיניו. הוא פורץ בבכי. דבריו האחרונים ומצבו עושים רושם מדכא על הקהל ובעיני רבים דמעות". הנאשם אמר אז: "הייתי נותן לה גט, אילו ידעתי את הסיבה. אילו היתה אומרת שאינה אוהבת אותי הייתי משחררה, אבל סתם כך בלי סיבה, פתאום ברחוב...".

עד מומחה, ד"ר שטיין, קבע שמקרה הרצח הוא פתולוגי. "אם אחרי גמר הפעולה הזאת נשאר הרוצח על מקומו, רוטש את הבטן, קורע את המעיים, מתהלך בחדרים וכותב על הקירות, זה מוכיח שחסר לו הכוח שיעצור בעדו מעשות דברים בלתי נורמליים, כוח שישנו אצל כל אדם נורמלי. פצע אחד באברי המין מראה, שלפנינו מקרה סקסואלי. וזה מוכיח שהרצח הוא פטולוגי".

בית הדין מצא אותו אשם ברצח בכוונה תחילה ודן אותו למוות לפי סעיף 170 בחוק העותמני. בניתוחו הפסיכואנליטי כתב ד"ר הר-אבן: "מקרה מעציב ומדהים מצד צעיר התועה בחייו המיניים, צעיר שלפי גילו יש לשער, שלא הגיע עוד לקביעות גמורה של המבנה הפסיכוסקסואלי שלו ושאולי יש לו עוד תקנה, בעוד שהסעיף 170 של החוק העותמני, מכיוון שהוצא לפועל שוב אין לו תקנה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו