בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המתנ"סים הבאים בדרך

זכרונות מקרית שמונה

תגובות

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, וזה כבר מוכר. ומתנ"ס עירוני - כן נעים? וזה מוכר פחות, לפי שעה. מתנ"ס קרית שמונה הוא המתנ"ס הראשון בישראל, ואם זה מה שקורה לראשון, אולי הוא לא האחרון, ומתנ"סים נוספים יילכו בקרוב בעקבותיו.

אני זוכר היטב את "בית אדלשטיין" בימיו הטובים, בשנות השבעים; אז הוא נחשב ללבה של העיר, ועכשיו הוא מפסיק לפעום. לא היה אורח, מהארץ או מחו"ל, שלא זכה להתארח במתנ"ס הזה - להתפעל ממפעלותיו החינוכיים והתרבותיים. תושבי הקריה ופרנסיה ראו בו מקור גאווה על ששקק חיים תמיד, בוקר וערב, ילדים ומבוגרים מילאו אותו בנוכחות ובתוכן; עכשיו הוא מת.

לא בבת אחת ננעלות הדלתות, לא פתאום. הוא כבר חולה שנים לא מעט, סובל מכל המחלות האופייניות לשלטון המרכזי ולשלטון המקומי. גם המתנ"סים עברו תהליך מואץ של הפרטה, כל פעילות שנושאת את עצמה ממשיכה להתקיים, וכל פעילות שמפסידה ונופלת למעמסה על המדינה או על הרשות - מתנוונת ומתבטלת. כך הופכים מתנ"סים במקומות רבים מנכס לנטל, שממנו רוצים להיפטר, ואותו משתדלים לחסל. את העיוורים, החירשים, בעלי הצרכים המיוחדים, קל לזנוח ולהפקיר: מי יתבע במקומם את צרכיהם, מי ישמיע את קולם של אלה, שקול אין להם.

גם שירותי קהילה אחרים מועדים לפורענות דומה: הספרייה העירונית של קרית שמונה, לדוגמה, נסגרה אף היא לפני יותר מחצי שנה, ושבעה ספרנים בשלוש משרות פוטרו. היא שבה והופעלה רק לאחר שנתקבלה תרומה מנדיב ידוע. המדינה, כהרגלה, נסוגה, והחלל הריק שוב נתמלא בחלקו על ידי בעל מאה. זאת המדינה, שצומחת בשיעורים שאין מושלם בכל העולם, ורק למתנ"ס לא נשאר, והוא נובל ומתייבש.

וגם נבחרי ציבור מקומיים חייבים לדעת: אפילו לעת מצוקה וקיצוצים וחשב מלווה, בכל זאת יש דברים שבהם אסור לגעת. האם היתה העירייה מסכימה שייסגר בית כנסת, אחד מרבים? ואילו מתנ"ס יש אחד בלבד. תמיד יימצא איכשהו כסף לקבלן ולבלן, לחזן ולקברן, אך החלשים והמוחלשים יעמדו מבוישים כעניים בפתח, ולמה לא פותחים להם את הדלת.

למתנ"סים יש הרבה אפוטרופסים: משרד החינוך, הרשות המקומית, החברה הארצית למועדוני תרבות, נוער וספורט, הסוכנות היהודית, המגבית היהודית המאוחדת, ומקומם להיווכח שיד כל אלה קצרה מלהושיע; שכולם יחד אינם מסוגלים לכסות חוב נצבר של תשעה מיליון שקל בסך הכל; ואולי הם לא מספיק רוצים?

סר חינה של קרית שמונה בשנים האחרונות, חזרה להיות עיר ככל הערים; זוהר סבלותיה הועם. מעולם היא לא היתה כה רחוקה מירושלים. זה כבר לא נפלה עליה קטיושה, שהדי הנפץ שלה רועמים בלשכות השרים ומניעים את אמות הספים.

בכל פעם שאני נפגש עם חברים מהצפון, נשמעים מפיהם געגועים לקטיושה; שלא תפיל, חלילה, שערה, אך תעלה מחדש את יישוביהם על מפת תשומת הלב התקשורתית והדאגה הממשלתית. בלי קטיושה לתיזכורת, זה פשוט לא יילך, הם נשכחים מלב, שום עדיפות לא תינתן להם. כך הם מרגישים, וסגירת המתנ"ס רק מעצימה את תחושת העזובה והנבגדות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו