בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים בשוליים | אשה על סף תהום

הוא היכה ואיים, היא הוציאה צו הרחקה והתלוננה במשטרה. עכשיו הוא מסרב לתמוך בה כלכלית. לבדה היא מפרנסת שלושה ילדים, צוברת חובות וחיה מנדבות

תגובות

24 שעות הוא היה עצור, ואז שוחרר. מהרגע ההוא אין לילה שהיא ישנה בשקט. נכון, בשידה שליד המיטה מונח צו ההרחקה שניתן לו, אבל מה תועיל פיסת הנייר אם הוא יבחר לבוא שוב להרביץ ולהשפיל?

חודשיים וחצי חלפו מאז ניתן הצו ובמקום שקט, החיים מאז מלאים ברעשים. היא לבד עכשיו, משוחררת מהאימה היום-יומית הכרוכה בחלוקת החיים אתו, אבל באותה מידה הוא משוחרר מהנשיאה המשותפת בעול הכלכלי, עכשיו היא לבדה נושאת בנטל. שלושת ילדיהם חיים אתה, הגדול בן שמונה, הקטנה רק בת שנה וחצי, באמצע עוד ילדה בת ארבע.

כל כך הרבה שנים הכחישה באוזני עצמה את מה שהיא עוברת, פעם אחר פעם עשתה את הטעות וחשבה שילד נוסף ירכך אותו, ישפר את היחסים. גם היום היא מתקשה להודות בטעויות. "תביני" היא אומרת, "אני לא אשה מוכה. קיבלתי פה מכה, שם סטירה, אבל גם ניסיתי להחזיר". כשהבטיח לה שהם עוד ישכבו בבית הקברות, חלקה ליד חלקה, הלכה בפעם הראשונה להתלונן במשטרה.

עכשיו הוא לא מוכן לתת גט, וגם לא לשלם את המזונות הקבועים בחוק. היא מצדה סועדת קשישים כמה שעות ביום ואז רצה הביתה לטפל בילדים. אין לה שום יכולת לעמוד בתשלומים בעבור מועדונית, מטפלת, או כל שירות אחר שיאפשר לה לעבוד עוד שעות. איך שלא מסתכלים על זה, היא לבד.

הסיפור שלה חייב להדהד באוזנינו, לא רק כי השבוע יצוין יום האשה, ולא רק משום שיותר מדי נשים חיות ומתות את האימה הזאת. הסיפור שלה צריך ללכת אתנו כדי שנבין את חוסר הצדק ובעיקר, את הדרך לתיקונו.

אכן, עובדה ידועה היא שנשים קורבנות אלימות במשפחה הן ורק הן משלמות את המחיר: הן אלה שנאלצות לשנות את מהלך חייהן ולברוח למקלט, לא הבעל המכה; וגם כשהוא נעצר, הן אלה שנמלטות על נפשן בזמן שהוא משוחרר או יוצא לחופשה.

אם לא די בכך, גם אין שום תמיכה אמיתית שהן יכולות להישען עליה. בימים שבהם שירותי הרווחה לא שובתים היא רשומה שם כ"משפחה בסיכון", אבל גם לעובדים הסוציאליים החרוצים ביותר אין את הכלים להרים את משפחתה שבסיכון מהמקום שהיא מצויה בו.

היום הם חיים מנדבות. אחותה מביאה אוכל, שכנים נותנים כמה שקלים, והיא רצה ממקום למקום ללקט את מעט הזכויות הסוציאליות המצויות עדיין בחוק. אולי יאשרו סיוע בשכר דירה, אולי מישהו יעזור עם החובות המצטברים בהוצאה לפועל. "אני רק בתחילת הדרך, אני יודעת", היא אומרת. "הילדים צריכים טיפול, הבן צריך חינוך מיוחד. את שכר הדירה אני לא משלמת, אבל גם בעל הבית לא יחזיק מעמד הרבה זמן בלי כסף". יום אשה שמח.

*

בשבוע שעבר הובא כאן את סיפורם של בני הזוג נחאייסי, בני 93 ו-80, שתאגיד המים "מי בת ים", חייב אותם בחשבון של 30 אלף שקלים. לא הועילו התחנונים וההסברים, התאגיד לא וויתר ואף לקח לקופתו 9,000 שקלים שעיריית בת ים היתה אמורה להעביר לחשבונם, כספים המגיעים להם מתוקף היותם ניצולי שואה. כעת עומד חובם על 6,000 שקלים.

והנה, במהלך השבוע התקשרו אנשים טובים ואחד מהם, שבוחר להישאר בעילום שם, ביקש לשלם את החוב. לילי נחאייסי התרגשה מאוד והסכימה לקבל את הכסף, לא לפני שהתחייבה כי אם המאבק המשפטי אליו הם נכנסים עכשיו יצליח, תחזיר לתורם הנדיב את כספו.

הישרדות | מעקב אחרי ניצולי השואה

גם ניצולי שואה זקוקים לטיפול שיניים

רחל קוז'קרו מסתירה את פיה בידה כשהיא מדברת, לא רוצה שיראו את שברי השיניים שנותרו שם, את השורשים החשופים. כאבי תופת היא סובלת, אבל אין שום דרך שתצליח לגייס 20 אלף שקלים כדי להשיב לחייה את החיוך. הטיפול שלו היא זקוקה הוא רפואי לכל דבר, אבל מתישהו בהיסטוריה של מדיניות הבריאות בישראל, מישהו החליט ששיניים לא ייכללו בסל הבריאות והקביעה האווילית הזאת לא שונתה מאז. רק עכשיו החל סגן השר יעקב ליצמן בשינוי המימון, אבל רק לילדים עד גיל 12. רחל בת 70.

זה לא האבסורד היחיד בחייה. כילדה רחל עברה את השואה בגטו מוגילב (באוקראינה). היא ומשפחתה עברו תופת. אין ויכוח על היותה ניצולת שואה, אבל היא לא עומדת בקריטריונים לקבלת קצבה חודשית. למה? מפני שעלתה לישראל בשנת 1965, אחרי הסכם השילומים.

לו היתה עולה כמה שנים קודם היה היום מצבה טוב לאין שיעור, אבל היא לא הצליחה לעלות קודם ועכשיו היא חיה מ-2,100 שקלים לחודש, קצבת זקנה והשלמת הכנסה בלבד. אי אפשר לחיות מזה. בעלה נפטר לפני 15 שנה וכעבור כמה שנים נפטר הבן הנכה. מאז היא לבד. שני ניתוחי לב עברה, לא מעט מחלות היא סוחבת, מתגוררת בעוני נורא בקומה השנייה בשכונה קשה באזור חיפה.

כל לילה היא מגיפה את החלונות ויושבת בפחד על הספה, מחכה לבוקר. מעצר בית היא קוראת לזה. הביטוח הלאומי מכיר בבעיותיה, אבל אישרו לה רק שעתיים סיוע ביום, בשאר הזמן היא לבד. העיניים שלה עצובות כל כך, כל מלה שלה חונקת אצלנו עוד את הגרון. לא לשם כך הוקמה מדינת היהודים. לא יכול להיות שישליכו כך את האנשים האלה.

איך אני יכולה לשמח אותך? שאלתי את רחל לפני שנפרדנו. "בזה שבאת שמחת מספיק, אני רק רוצה שיקשיבו לי", היא אמרה וליטפה את פני. על ספה רעועה בקומה שנייה בשכונה קשה באזור חיפה ממתינה אשה שרק רוצה שיקשיבו לה. אם יש מי שרוצה לשמוע, שיכול להגיע ורק להיות עם האשה האצילית הזאת, שייצור קשר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו