בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים בשוליים | ואז באה המחלה

לאבי אין כסף לנסוע לטקס סיום קורס מ"כים של בנו; הוא מתבייש בכך. אם היה חי במדינת רווחה, יש להניח שלא היה קורס כלכלית בגלל טיפול בילד החולה במחלה נדירה

תגובות

אבי מבקש שלא נציין את שם המשפחה שלו. היום יתקיים טקס סיום קורס המ"כים של בנו הבכור, המיועד לקצונה, ואבי לא רוצה שמישהו יידע מה עובר על הבן האמיץ שלו בבית.

את כל חייו הוא נותן לחמשת ילדיו, המחשבה שמישהו מהם ייפגע גורמת לו ייסורים. אלא שמשפחתו חיה במציאות בלתי נסבלת.

הכל התחיל במארס 2000. הבן השני היה בן שש כשאובחן כחולה ב"רסמוסין אינספליטיס", הפרעה נדירה של מערכת העצבים, שבאה לידי ביטוי בדלקות כרוניות במוח ובהתקפי אפילפסיה חמורים ותכופים. אבי מספר שהילד שלו הוא היחיד בישראל שחולה במחלה בדרגת חומרה כזאת, ושבעולם מוכרים כ-200 מקרים כאלה בלבד.

בתחילה חשבו שמדובר באפילפסיה בלבד, עד שתקף שיתוק חלק מגופו. בעשר השנים שחלפו מאז חלה בעיקר הידרדרות: אי שליטה בסוגרים, חוסר יכולת לאכול לבד, נתק מהסביבה בשל בעיות במעבר החמצן למוח, והיום, בגיל 17, הוא יכול לתקשר חלקית, אבל רק ההורים המסורים מבינים למה הוא מתכוון.

11 שנים הם נושאים אותו על כפיים, 11 שנים שבהן התמוטטו החיים לתהום כלכלית נטולת מוצא. אבי ורעייתו סיגלית, הם אנשי עבודה. אף פעם לא היו עשירים, אבל תמיד הצליחו להסתדר ואפילו לחסוך קצת. הוא עבד כנהג היא עבדה בעבודות משק בית במקביל לעבודה במפעל, ושניהם דאגו שלילדים לא יחסר דבר. עד שהגיעה המחלה.

ההשגחה הצמודה לה הילד היה זקוק, חייבה את אבי לעזוב את עבודתו הקבועה. רעייתו אף היא לא הצליחה להתמיד במקומות עבודה, שכן בבית היו עוד ילדים קטנים, ועברה לעבודות מזדמנות. המצב הידרדר במהירות והחובות החלו להצטבר. ממשפחה עם שתי משכורות קבועות ומשכנתה שמשולמת באדיקות בזמן, הם נהפכו לנזקקים. התרופות של הילד החולה עולות כ-2,000 שקל בחודש, סיגלית משתכרת היום 3,500 שקל, וקצבאות הנכות והניידות של הילד לא מגרדות את המשכנתה, ההוצאות הרגילות והחובות המצטברים.

ב-2005 עבר אבי התקף לב קשה מאוד ובעקבותיו תקופת שיקום ארוכה. בתחילה קיבל קצבת הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי, אולם זאת נשללה ממנו מסיבה מקוממת: אחיו, שגר בצרפת, איתר רופא מקומי שהצליח לטפל בחולה שסובל מאותה מחלה ממנה סובל הבן. אבי טס, על חשבון אחיו, כדי לרכוש את התרופה לבנו. כשבביטוח הלאומי הבינו שיצא מהארץ, הודיעו מיד על שלילת הקצבה. לא עזרו ההסברים, אלה הנהלים.

אבי וסיגלית התחילו לחיות מהלוואה להלוואה, אבל הריביות הלא הגיוניות מסכלות כל אפשרות לעמוד בתשלומים. חוב לחברת האשראי למשל קפץ בתוך חודשים מ-10,000 שקל ל-30,000. החוב לבנק הגיע ל-160 אלף. סך כל החובות שלהם היום עומד על חצי מיליון שקל.

"אני כל כך מתבייש במצב שלי, אין לי כלום היום", אומר אבי. "כל מה שנכנס נשאב לחוב. אני אדם שמתכוון רק לטוב, נותן לילדים חינוך וערכים לאהבת המדינה. הבן שלי מחונן, אבל אין לי אפילו 70 שקל לשלוח אותו לטיול שנתי. הפסקתי טיפולים לילד החולה כי אין לי כסף, בקופת החולים לא מוכנים להשתתף. כשהייתי זקוק לסד לילד קיבלתי תשובה לקונית, שהם לא נותנים, שאקנה לבד. אני לא רוצה טובות, אני רוצה לעבוד. אני עובד במה שרק אפשר, אבל חייב עבודה קבועה כדי שהמשכנתה לא תחזור".

אפילו על פשיטת רגל הוא לא יכול להכריז - משמעותה שתילקח מהם הדירה הקטנה שבה הם חיים. מעבר לדירה הממושכנת אין להם רכוש. גם לא מכונית. עם הילד הנכה הם מתניידים בדרך לא דרך. המדינה מממנת סיוע סיעודי רק לשלוש שעות ביום, לבית הספר. קצבת שירותים מיוחדים למשל תשולם מגיל 18 בלבד. "אני ממש מתחנן, אני מנסה לבנות את עצמי מחדש. לילדים שלי אין אפילו בגדים. הבן שלי, עם משכורת צבאית של 700 שקל, מנסה לעזור ולי אפילו אין כסף לנסוע לטקס סיום קורס המ"כים שלו". עבודה קבועה, זה מה שאבי צריך. הוא נהג ומחפש עבודה באזור ראש העין, למי שמעוניין.

מעקב אחרי ניצולי השואה | שלוש אחיות - פרק נוסף במצעד האיוולת

השבוע במדורנו: פרק נוסף במדיניות האווילית שנוקטת מדינת ישראל כלפי ניצולי השואה, והפעם הסיפור על שלוש אחיות, סופי פרידמן, אביבה דרך וחנה שדה.

שלושתן נולדו ביאסי שברומניה, עברו יחד את מלחמת העולם השנייה וחויבו לענוד טלאי צהוב. אביהן נלקח לעבודות כפייה ואמן היתה אוספת שאריות מזון כדי להאכיל את ילדיה. שלושתן זוכרות היטב את מכות הרצח שקיבלה האם, כשניסתה להחביא את האב, עד שאיבדה חלק משיניה, ואת האכזריות שבה נלקח האב לבסוף.

אין עוררין על כך שהן עונות להגדרה של ניצול שואה. אלא שלמרבית האירוניה חנה, הבכורה, מקבלת קצבת ניצול שואה מהאוצר ואילו סופי ואביבה לא. למה? כי חנה עלתה לישראל לפני 1953, כלומר לפני הסכם השילומים, ואילו סופי ואביבה עלו ב-1958.

זה החוק, מסבירים ברשות לזכויות ניצולי השואה, ועד שישנו אותו, אין מה לעשות. על פי החוק, מי שעלו אחרי 1953, זכאים לקצבה באמצעות ועידת התביעות, אולם שם יש קריטריונים אחרים שהאחיות לא עונות עליהן.

"פעמיים לפני כן ניסינו לעלות לארץ, אבל תפסו אותנו ושלחו אותנו לכלא בהונגריה. אחר כך היה משטר קומוניסטי ולא נתנו לנו לצאת", מספרת סופי. "זה לא פייר. אנחנו, שהענישו אותנו ולא נתנו לנו לצאת, נענשנו פעמיים".

לפניות ועזרה: orlyvilnai@yahoo.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו