בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

16.03.1950/עברת את שמך כדי לשרת את המדינה

היום לפני 61 שנה:

תגובות

בידיעה לאקונית דיווח "הארץ" ב-16 במארס 1950, על החלטת מחלקת המנגנון של משרד ראש הממשלה לפיה "לא יינתן דרכון דיפלומאטי ואף לא דרכון של שירות לפקיד ממשלתי בישראל אם שם משפחתו ואף שמו הפרטי לא יהיה עברי". מאחורי ההוראה הזו הסתתר ויכוח לוהט בשאלה: לעברת או לא לעברת?

זה החל במלחמת העצמאות, כאשר מטה צה"ל פרסם ביולי 1948 "פקודת יום" אל "מפקדי היחידות לכל דרגותיהם", שציוותה עליהם "להחליף את שמותיהם בעלי צלצול זר (בפקודת היום צוין צלצול רוסי, צרפתי, אנגלי וכו') לשמות עבריים". בכך, הם התבקשו לשמש "מופת לחייליהם, שגם הם יחליפו את שמותיהם הלועזיים בשמות עבריים". ואכן, החיילים לקחו דוגמה, כמו גם רבבות שלא היו חיילים: בשנה שחלפה מפרסום ההודעה, לא פחות מ-17,644 איש החליפו שמותיהם לשמות עבריים, ורק 50% מתוכם היו חיילים. מי שחיפש רעיון לשם עברי יכול היה למוצאו בקובץ "בחר לך שם עברי", שחיבר ראש הוועדה להחלפת שמות, מר מרדכי נמצא-בי, ובו שמות הצעות עבריות לשמות הנפוצים ביותר.

אולם במבקשים לשנות את שמם היו גם בעלי שמות נפוצים פחות ובחירות שם מסקרנות. אחד בשם קוזאק ביקש לשנות את שמו לרש"י, למורת רוחו של "היכל רש"י" בתל אביב - שביקש לדחות שינוי שמות לרש"י - לא נמצא כל עוגן חוקי לדחייה וקוזאק קיבל את השם שבחר. מחמוד חסן מחדרה שינה את שמו לחיים מזרחי. שמו החדש של אדם נוסף קומם עליו כמה מקוראי "הארץ", אחד מהם זאב בן-שלמה מחיפה כתב: "במדור 'מכתבים למערכת' ב'הארץ' מיום 18.5.1950 הופיע מכתבו של ט.א. עגנון, בדבר 'תכניות לבקשתך לחיילים'", כתב בן-שלמה. "אינני יודע, מיהו בעל המכתב", המשיך, "אך העובדה, כי בחר לעצמו את שמו של אחד מגדולי סופרינו, יש בה כדי להתמיה ... היתכן, כי בצרפת למשל, יטול אדם ויעניק לעצמו את שמו של בלזק, הוגו או פלובר?" במארס 1949, בעיצומו של מה שכינה "בולמוס החלפת השמות", נזכר בעל הטור ב"הארץ" רו"ן ב"מעשה בסופר המנוח ק. סילמן, שזמן מה לאחר הכיבוש הבריטי נאם באספת-עם בירושלים והטיף להחלפת השמות. שיסע אותו אחד מהקהל ושאלו: 'שמי ווילדרמאן, כיצד לתרגמו לעברית?' וסילמן זרק לו מיניה וביה: 'פשוט: "פרא אדם!"'".

אבל כעבור זמן, כששכך הבולמוס, החלו נשמעים קולות נגד עברות. "לשינויי שמות היה תמיד אצל היהודים טעם לווי מר מאד", כתב ב"הארץ" באוגוסט 1952 ד"ר וולטר מוזס. "זאת היתה תופעה טיפוסית של כל התבוללות מהכרה ... הצרה היתה, ששינויי השמות היה בהם יותר מהתבוללות של הפרט בעם הנכרים שישב בתוכו. היסוד היה תמיד בגידה באב. זאת היתה הסתלקות משם האב בגלל בוז ושנאה", בגלל מה שכינה "אנטישמיות יהודית". גם בישראל, ציין מוזס, הדבר נובע מאנטישמיות כלפי השמות שהיו "יהודיים מדי, ולפיכך היה צורך להחליפם בעבריים"; "פוריזם שוביניסטי זה הוא סימן מדאיג לניוון לאי סובלנות", הזהיר, והזכיר תקופות של ניוון גרמני במאות ה-17 וה-19 שבהן "המתקנים הברבריים" ביקשו "לגרמן את הכל", אפילו את שמות אלי יוון. "בתקופה של הומאניזם אמיתי", הפציר מוזס, "אין ניגוד בין הלאומי לבינלאומי. הם קטבים מובנים מאליהם של רוח א ח ת". כאשר הממשלה קוראת לאזרחים לשנות שמם, "אז באה העת להזהיר מפני רוח עוועים, המבשרת שיבה אל ימי הביניים".

את שקרה אחר כך מגלם בשמו שר החינוך דאז, פרופ' בן ציון דינבורג. "אני מתנגד עקרונית ללחץ צבורי בעניין חילוף השמות לעברית", הודיע בכנסת ביולי 1952. זמן קצר אחר כך היה שמו של פרופ' דינבורג לפרופ' דינור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו