בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הניצולה קיבלה רנטה במשך 13 שנה, מבלי שאף אחד סיפר לה

בעקבות הפרסום ב"הארץ"

תגובות

סיפורה של ר', ניצולת שואה מצפון הארץ, כמעט בלתי נתפש. שנים ארוכות היא חיה בעוני מחפיר כשהכנסתה היחידה היא קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי, 2,100 שקלים בחודש. היא ממעטת לצאת מהדירה הקטנה שבה היא גרה לבדה באחת השכונות הקשות בעירה. אחרי שני ניתוחי לב ובמצב בריאותי רעוע היא נאלצת להתמודד לבד ללא יכולת לממן עזרה. לו רק היתה יודעת שכל הזמן הזה מועברת לחשבון על שמה רנטה שאין לה מושג על קיומה.

לפני עשרה ימים פרסמנו ב"הארץ" מקצת מסיפור חייה. ר' סיפרה אז למדור "חיים בשוליים" על חוסר האונים ועל הברירה לבחור בין אוכל למימון התרופות. כל העת היא הסתירה בידה את פיה, מתביישת שיראו את שברי השיניים שנותרו שם, את השורשים החשופים. היא סובלת כאבי תופת, אבל אין שום דרך שתצליח לגייס 20 אלף שקלים כדי לטפל בשיניים. הבעל של ר' מת לפני 15 שנה, בנה הנכה מת כמה שנים אחר כך. מאז היא לבד.

ר' עברה את השואה כילדה בגטו מוגילב באוקראינה. אין עוררין על היותה ניצולת שואה: בעבר קיבלה מגרמניה מענק חד-פעמי המאשר זאת. אלא שבישראל יודעים במשך שנים לומר לה שהיא לא עומדת בקריטריונים לקבלת קצבה חודשית. הררי המסמכים שהיא שומרת מעידים על מספר הפניות ועל התשובות השליליות שהגיעו בעקבותיהן. מכתבים ל"רשות לזכויות ניצולי השואה", עוד ועוד טפסים שהיא מילאה בכל פעם מחדש, וכלום.

משהוקם המשרד לענייני גמלאים פנתה גם אליו אולם התבדתה, ומשחגגה מדינת ישראל בגאווה את השקת המוקד למיצוי זכויות לניצולי השואה 9444* פנתה גם אליו, אבל שמעה את אותה התשובה: על פי החוק, ניצול שואה שעלה לישראל אחרי 1953, אחרי הסכם השילומים, לא זכאי לקבל מהמדינה את הפיצויים. החוק קובע שניתן לפנות לוועידת התביעות, גוף המעביר את הרנטות מגרמניה לניצולים, אולם לדבריה של ר' פנתה בזמנו לעורך דין שבדק ואמר לה שאינה זכאית, וממילא בכל המוקדים האחרים שאמורים לסייע לניצולי שואה לא הפנו אותה לשם.

אלא שמתברר שהמציאות אחרת לגמרי. אחרי שקראו את סיפורה של ר' ב"הארץ" פנו רבים בבקשה לסייע, בהם גם מנכ"ל הקרן לרווחת נפגעי השואה רוני קלינסקי. אנשי הקרן החלו לטפל בסוגיית השיניים ובאיתור מתנדבים, ובמקביל פנו לוועידת התביעות בבקשה לבדוק מה ניתן לעשות בעניינה של ר'.

בדיקה מהירה במחשבי ועידת התביעות בתל אביב העלתה את הנתון המדהים הבא: במשך 13 שנים מועברת לר' רנטה של 880 אירו כל שלושה חודשים לחשבון בבנק איגוד, ור' לא יודעת. מדובר בחשבון ישן שחשבה שנסגר לפני 20 שנה, מאז היא משתמשת בחשבון אחר בבנק הפועלים שאליו מועברת קצבת הביטוח הלאומי. פנינו עם ר' לבנק איגוד בבקשה לבדוק את מספר החשבון שאליו מועבר הכסף ונדהמנו לגלות שבחשבון הצטברו יותר מ-200,000 שקלים שלא נעשה בהם שימוש, כספים שר' לא ידעה על קיומם ושיכולים לשנות את חייה.

וכך מתגלה האיוולת: כל כך הרבה גופים במדינה מתיימרים לטפל בניצולי שואה, איך יכול להיות שהאחד לא יודע מהשני? איך קורה שאין שום מאגר מידע או רשימת ניצולי שואה שכל הגופים מסנכרנים בה את הנתונים? במשך 13 שנים היתה יכולה ר' ליהנות מתוספת כספית המכפילה כמעט את הכנסתה העלובה. מאידך, אילולא הפרסום היא גם היתה יכולה להסתלק מהעולם הזה בלי ליהנות מהכסף, ומעניין מה היו עושים בו אז.

ר' קיבלה את הידיעה בחוסר אמון מוחלט. שעה ארוכה היא לא הצליחה להבין איך "התעשרה" בן לילה. משעיכלה את הדברים ביקשה שלא נפרסם את שמה, חוששת שמישהו יחמוד את כספה וייקח אותו ממנה. היא למדה על בשרה כמה קשה לתת אמון בבני אדם.



ר', בביתה. לו רק היתה יודעת כל הזמן הזה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו